התחלתי לאסוף כרזות ציוניות מקוריות לפני שלושה עשורים. גם אז כמו היום, זו היתה תקופה של פילוג פוליטי עמוק ושסעים שנראו בלתי ניתנים לאיחוי. על רקע הבלבול והמבוכה הכלליים, הכרזות שבו את לבי בנחרצות ובאמונה שהן שידרו. חלק ניכר מהן הודפס בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהעם היהודי הוצעד למשרפות ונראה היה שהצבא של רומל יכבוש את ארץ ישראל ויחסל את היישוב הקטן. אבל המודעות לא ביטאו שום פיקפוק, היסוס או חרדה. ״מקומך כאן - התגייס״, הכריזה מודעה בצבעי כחול-לבן-שחור. ״מלא את חובתך למס החירום״ דרשה אחרת.
שנים אחדות מאוחר יותר, המודעות מתקופת הבחירות הראשונות כבר הבטיחו צדק, שוויון, חינוך חינם לכולם. גם אז היריבות הפוליטית היתה לא פחות חריפה מבימינו. המצביעים היו מאורגנים בתנועות סקטוריאליות, שהחזיקו בכלי תקשורת (עיתונים) משלהן, שנאו אחת את השנייה ולעתים אף שלחו את תומכיהן להתקוטט ולפוצץ עצרות בחירות. אבל כולן הבינו שהן פועלות למען הטוב המשותף.
אף אחת לא דרשה לחסל את יריביה, אף אחת לא קיוותה שהם ייעלמו או ירדו מהארץ. אף אחת לא חשבה להשתמט מהחובות הלאומיים. התנועות והמפלגות רצו לקחת אחריות על החברה כולה, כדי לשרת את העם כולו, גם כשהן היו חלוקות באופן עיקש ומר על הדרך.
היכולת להיאבק למען הטוב המשותף מבלי לטשטש את המחלוקת הפוליטית אינה מובנת מאליה. תנועות לאומניות ומהפכניות שקעו והידרדרו לחיסולים ומלחמות אזרחים לכל אורך המאה העשרים. הציונות לא איבדה את הדרך. לכן היא הצליחה לקום מתוך האפר של השואה ובתוך שלוש שנים להקים מדינה, לזכות בתמיכת העולם ולנצח שבעה צבאות סדירים במלחמה. לכן סוציאליסטים ואנשי הציונות הדתית חתומים אלו לצד אלו על מגילת העצמאות.
אנשים חושבים שאחדות פירושה טשטוש המחלוקת הפוליטית. אבל זו טעות. המחלוקות חשובות, כי הן נוגעות בשורשי הקיום שלנו כאן: בביטחון הלאומי ובשלום, ברווחה ובחופש הפרט, בדמותה של ההנהגה ובאופי המוסרי של המנהיגים שאנחנו רוצים, מחלוקות הן עדות לחברה דינמית, שמחפשת תמיד לתקן ולהשתפר. וכאמור, לכל אורך ההיסטוריה היו בינינו מחלוקות כואבות ומדממות.
אבל האחדות האמיתית היא היכולת הנוספת להחזיק בתפיסה של הטוב המשותף שהיא מעל לכל. לדעת שהמאבק שלי הוא למען כל הישראלים, ולא רק בשביל ״המחנה״. חברה מאוחדת היא לא חברה הומוגנית או אחידה, אלא חברה שכל מרכיביה מתגייסים למען העתיד המשותף.
הכרזות ההיסטוריות של התנועה הציונית מספרות על חברה שצופה פני עתיד. עם שהתגאה בהיסטוריה של 2000 שנה החליט שרק המחר והמחרתיים חשובים, והתמסר לחלוטין לפרויקט של בניית האומה והארץ. ההווה היה השקעה שאת פירותיה יקטפו הדורות הבאים; העתיד עמד מעל הכל. זו הסיבה שהכרזות אינן רק אוסף של פריטים נוסטלגיים עבורי. חלקן הודפסו לפני כמעט מאה שנה, אבל הן נושאות מסר רלבנטי ועדכני מאין כמוהו לכל ישראלי שחי כיום.
בבחירות הקרובות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי פועל למען הטוב המשותף. מי לוקח אחריות על החברה כולה, ומי הודף אחריות
אנחנו יכולים להמשיך להתווכח על התהליך המדיני או על מעמדו של בית המשפט העליון. אבל אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות בחברה שבה רק חלק מהציבור נדרש לתרום לטוב המשותף. אנחנו לא יכולים לחיות במדינה שבה רק חלק מהציבור צריך לשאת בנטל המס או השירות הצבאי והלאומי. אנחנו לא יכולים לשרוד כעם כשרק חלק ממנו מרגיש מחויב לעתיד המשותף. אנחנו לא יכולים לשרוד כש״התגייסות״ היא מילה המצויה גם כן בוויכוח.
בבחירות הקרובות אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי פועל למען הטוב המשותף. מי לוקח אחריות על החברה כולה, ומי הודף אחריות ודורש סמכויות ומשאבים לעצמו.
מי התגייס אל הדגל בשלוש שנות המשבר שעברו עלינו בלי לחכות שיקראו לו. מי מאמין גם עכשיו בחזון שמגייס אליו את כל חלקי הציבור, שדורש מכולם להתגייס למען החברה הישראלית, ושמבטיח שכולנו נהיה חלק מהעתיד הישראלי. אלו האנשים או המפלגות שראויים לקול שלנו.
יותר מכל אני אוהב את האופטימיות של הכרזות הישנות. ״עמוד נעמוד - ונוכל״, נכתב באחת מהן. גם בצומת הגורלי הזה בתולדות המדינה, אני בטוח שיצר החיים הציוני ינצח. גם הפעם נוכל.
רוני דואק הוא יזם חברתי, חתן פרס ישראל ובעל האוסף הפרטי הגדול בעולם של כרזות ארץ ישראל מקוריות. מבחר מהכרזות יוצג בתערוכת ״ארץ יושביה״, שתתקיים בין התאריכים 24.9.26 עד 4.10.26, בבית חנה ברודצקי, תל אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו