"מצאו את אמא ירויה עם ממתקים לנכדים": זעם המשפחות השכולות על נז"א

כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הוויכוח סביב הסרט “נז"א” מחזיר את מי שחוו את אותו בוקר אל המקומות הקשים ביותר. מבחינתם הדיון אינו מתחיל בשאלה קולנועית או פוליטית, אלא במה שהם ראו, שמעו ואיבדו. חלקם זועמים על הסרט ועל האופן שבו הוא מציג את המציאות, אחרים מעלים גם את השאלה אם העיסוק בו אינו מעניק לו חשיפה נוספת. עבור כולם, לפני שמדברים על המלחמה שבאה אחר כך, צריך לחזור לבוקר שבו הכול התחיל.

שלושים שעות בלבד לפני טבח 7 באוקטובר ילדה ליאורה בן צור, תושבת קיבוץ עין השלושה,ממייסדות עתיד לעוטף, את בתה השלישית אסיף. אחרי הריון בסיכון, הלידה בבית החולים אסותא אשדוד הייתה רגע של שמחה גדולה. בעלה דור, ילדיה ואמה מרסל טליה, הגיעו לבקר אותה ולאחר מכן חזרו לקיבוץ. ליאורה נשארה בבית החולים עם התינוקת. "הכרנו את ההיסטוריה של הסבבים וידענו שחמאס יורה עלינו, אבל הבנו שיש רק מדינה אחת ומישהו חייב לגור ליד הגבול, ולכן החלטנו לעבור לשם".

בשעה 6:29 היא שמעה את האזעקות. למרות שהיא שומרת שבת, הבינה שמשהו חריג מתרחש והחלה לנסות ליצור קשר עם משפחתה. אמה התארחה בדירת אירוח כמאה מטר מביתה, אך לא ענתה. "הצלחתי לדבר עם דור והוא אמר לי שהם בממ"ד. אני בבית החולים, אחרי לידה, ומתחילה לפתוח סוג של חמ"ל. אני רואה מה קורה בטלגרם ובהודעות ומנסה להבין איך להציל אותם". לדבריה, באחת השיחות עם גורמי החירום נאמר לה כי הכוח שהיה בדרכו אליהם נהרג. "דור עונה לי לטלפון ואומר לי, תעשי מה שאת יכולה להציל אותנו".

"אמרו שהגיע לאמא שלי - כי היו לה ילדים בצבא"

שני אחיה יצאו מדרום הר חברו לעבר עין השלושה כדי לסייע בחילוץ. ליאורה ניסתה לכוון אותם מתוך בית החולים לפי המידע שקיבלה מהשטח. הם הגיעו לביתה ומצאו את דור והילדים בחיים בממ"ד. אז הסביר להם דור היכן נמצאת אמם. "מצאו את אמא שלי מחוררת מכדורי קלצ’ניקוב. אישה בת 65, בפיג’מה ויחפה, מתבוססת בדמה. היא החזיקה ממתקים שרצתה להביא לילדים שלי, לנכדים שלה, שהיו בממ”ד מאה מטר ממנה".

אביה של ליאורה נהרג שנים קודם לכן בתאונת טרקטור, וכעת, כשהיא מחזיקה תינוקת בת פחות מיומיים, איבדה גם את אמה. “דור היה עם סכין מטבח בממ”ד וניסה לחשוב איך הוא מגן על הילדים. תודה לאל שלא נכנסו לבית שלנו, אבל מאה מטר מאיתנו אמא שלי נרצחה”.

כשהיא שומעת היום על הסרט היא זועמת. “זה כל כך קל להציג תמונה מעוותת וחד צדדית. גם אם העדויות שם אמיתיות, הסרט מבטל לחלוטין את התחושות של 7 באוקטובר. הם הגיעו בחג יהודי לבתים שלנו. הם באו לרצוח אותנו, לטבוח בנו ולהתעלל בנו”. לאחר הטבח התראיינה גם בארה”ב, אך לדבריה בתוך זמן קצר הרגישה שהעולם הפסיק להקשיב. "קיבלתי תגובות שאמרו שאמא שלי הייתה ראויה למה שקרה לה כי שני הילדים שלה שירתו בצבא”. ליוצרי הסרט היא אומרת: “אני רוצה לראות אותם מגיעים, מורידים את הראש ואומרים סליחה למשפחות. אני מזמינה אותם להגיע ולהתנצל”.

"אתה לא יכול לריב עם מישהו שראה משהו ונגע בו בידיים"

ערן מסס, בן 48 מקריית אתא וסגן אלוף במילואים לשעבר, בכלל לא היה אמור להיות בדרום באותו בוקר. אחיו התקשר אליו ואמר: "תפתח טלוויזיה, הלכה המדינה". מסס ראה את תמונות המחבלים בשדרות, לבש מדים, לקח את אקדחו הפרטי והחל לנסוע דרומה בלי שאיש הזעיק אותו.

בפטיש מצא מאות צעירים שנמלטו ממסיבת הנובה, חלקם פצועים, והקים באופן עצמאי חמ”ל מאולתר. הוא ריכז רשימות ניצולים וניסה להבין מי חסר ולאן ניתן לפנות אותם. לאחר שהצעירים החלו להתפנות לכיוון באר שבע, הגיעו אליו פניות ממשפחות שחיפשו את יקיריהן והוא החליט לנסוע אל מתחם המסיבה. "שם בעצם אני פותח את דלתות הגיהנום ומתחיל להבין את גודל האירוע”. בדרך ראה גופות מוטלות על הכביש ונתקל במחבלים. לדבריו, הצליח להרוג שניים מהם באמצעות אקדחו. "אני עם אקדח, הם עם קלצ’ניקוב. שם אני מבין שאני במלחמה".

במתחם הנובה ראה רכבים וגופות שרופות. בצד הדרך הבחין במה שחשב תחילה לערימת עצים בוערת, אך כשהתקרב שמע צעקה. “אני רואה גופות שנשרפות בחיים. אני מגיע לאיזושהי גופה שמושיטה לי יד ברגעים האחרונים שלה והיא שרופה עד כלות”. בהמשך חבר למספר חיילים והחל לעבור איתם בשטח בקריאות “משטרה, צה”ל, אם יש מישהו בחיים”. כשהבין שכמעט לא נותר את מי לחלץ, החל באמצעות טרקטור שמצא במקום לרכז את גופות הנרצחים. לדבריו, הוא עצמו אסף כמאה גופות.

מאז השתתף מסס בפעילות הסברה ברחבי העולם ונתקל, לדבריו, שוב ושוב בהכחשות שסותרות את מה שראה. “אתה לא יכול לריב עם מישהו שראה משהו ונגע בו בידיים שלו. זה נגע בי ברמה האישית”. לצד זאת הוא מדגיש: “אני בעד חיים, אני שונא מלחמות, אני לא מתעסק בעניינים של נקמה”, אך מבחינתו אי אפשר לדבר על המלחמה תוך ניתוקה מהאירועים שהובילו אליה.

"הם לא באו בשביל לחבק ולשבת ולשתות איתנו קפה"

אצל עופר ליברמן מקיבוץ ניר עם, 7 באוקטובר שבר מערכת יחסים שנבנתה במשך עשרות שנים מעבר לגבול. ליברמן ניהל במשך 30 שנה את החקלאות בקיבוץ ועבד עם פועלים מעזה, חלקם עוד מתחילת שנות ה-80. באותה שבת היה אמור לצאת לרכיבת אופניים, אך במקרה דחה את היציאה, החלטה שלדבריו הצילה את חייו. בסביבות 6:30 החלו האזעקות, ובשעה 07:00 התקשר אליו קבלן הפועלים וסיפר שירו לעברם ושלושה נפצעו. זמן קצר לאחר מכן בתו, שהייתה חלק ממערך הביטחון של הקיבוץ, עדכנה אותו שיש מחבלים באזור. "אז התחלנו להבין שאנחנו באירוע אחר".

בשעות אחר הצהריים יצא ליברמן יחד עם כיתת הכוננות ושני צוותי מג”ב לחלץ עשרה עובדים פלסטינים מעזה, שנקלעו לקרבות בשטחים החקלאיים. הם חולצו בחיים, אך לאחר מכן הוא מספר שמשהו בו השתנה. “אני אישית אמרתי, עשיתי טעות”. ליברמן מדגיש שאין בידיו מידע המוכיח שאותם עובדים העבירו מידע לחמאס, אך לדבריו המידע המפורט שהיה בידי המחבלים על יישובי העוטף ערער את האמון שנבנה במשך השנים.

ליברמן זועם על הסרט. “אני חושב שזו בושה וחרפה שמתוך מדינת שחוותה את מה שחוותה ב־7 באוקטובר, ישראלים הולכים ומכפישים אותה ואת צה”ל”. עם זאת הוא מכיר בטענה שעצם המאבק בסרט מעניק לו במה, אך משיב: “מי שנתן להם את הבמה הראשונה זה לא אנחנו. אנחנו בסך הכול היום במצב שאנחנו מגיבים”. כשהוא חוזר לבוקר ההוא, מבחינתו התמונה פשוטה: “ירו עלינו ואנחנו ירינו עליהם. הם לא באו בשביל לחבק אותנו ולשבת ולשתות איתנו קפה”.

שלושת הסיפורים שונים, וכך גם התגובה לסרט. אבל כמעט שלוש שנים אחרי אותו בוקר, מבחינת מי שהיו שם הוויכוח על המלחמה ועל מחיריה לא יכול להתחיל באמצע. הוא מתחיל ב־7 באוקטובר, בממ”דים, בקיבוצים, בכבישים ובשטח מסיבת הנובה.