"האויב הוא לא מי שחושב אחרת": הלוחמים שיוצאים למסע בחברה

בחיים האזרחיים, ספק גדול אם המסלולים הללו היו מצטלבים אי פעם, ובוודאי שספק אם היו צומחות מהם חברויות נפש עמוקות. הם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין, מחזיקים בדעות פוליטיות מנוגדות וחיים באורחות חיים שאין ביניהם דבר במשותף. אך מאות ימי לחימה ומילואים במלחמת "חרבות ברזל" פירקו את התבניות המוכרות והפכו אותם לאחים שמוכנים לסמוך זה על זה ברגעים הקשים ביותר.

קחו למשל את סיפורם של ערן, רב צבאי בחטיבת הנגב, ועדי, לוחם חילוני. ביומיום האזרחי, מסלולי חייהם הרחוקים לא היו מצטלבים בקלות, ובוודאי שלא היה ברור שיפכו לחברים קרובים. אלא שבתוך מציאות הלחימה המורכבת, השאלות המפלגות והסוערות שמעסיקות ללא הרף את החברה הישראלית – האם אתה דתי או חילוני, ימני או שמאלני, ומאיפה באת – איבדו לפתע מחשיבותן. ההבדלים ביניהם לא נעלמו, אך מולם ניצבה משימה גדולה הרבה יותר. השניים לא הפכו לדומים וגם לא שינו את דעותיהם, אך בתוך שירות המילואים המשותף הם למדו להכיר באמת, להתווכח בכבוד, להקשיב עמוק ובעיקר לסמוך זה על זה בביטחון מלא.

החיבור הופך למפתיע ועמוק עוד יותר כשמביטים ביהונתן, עורך דין, חסיד חב"ד בעל תפיסת עולם ימנית, לצד אלון, תל אביבי, שמאלני וטבעוני. במבט ראשון, הניגוד בין השניים חריף במיוחד, והמפגש הראשוני ביניהם אכן לא היה נטול דעות קדומות; כשפוגשים אדם שמייצג לכאורה את כל מה שאתה מנוגד לו, קל מאוד להכניס אותו מיד לתבנית מוכרת.

אולם לאחר יותר מ-350 ימי מילואים משותפים, התבניות הללו התפרקו כליל, והאדם שמולך הפך למי ששומר על חייך, צועד איתך ומקבל איתך החלטות ברגעים שבהם אמון אינו מושג מופשט. כפי שסיפרו השניים: "אנשים עם דעות פוליטיות הפוכות לגמרי יכולים להיות במילואים החברים הכי טובים. הם משלימים אחד את השני. בסוף הצמד נוצר כדי לשמור אחד על השני. זה מה שהחברה הישראלית צריכה לדעת – שאנחנו פה גם כדי לשמוע אחד את השני".

הם למדו כי לא צריך לנסות "לתקן" או לשנות את האדם שממול, אלא "צריך קודם כל לשים סימן שאלה להבין שאולי יש משהו שאני יכול באמת לשמוע וללמוד מהאדם שמולי". כעת, לאחר שנתנו את ימי המילואים הארוכים למדינה, הם בוחרים להקדיש עוד מזמנם, מעבודתם וממשפחתם כדי להתייצב יחד מול הציבור והנוער ולומר: "נלחמנו ביחד יותר מ־350 ימים, והחלטנו להקדיש מהזמן שלנו, מהמשפחה ומהעבודה, כדי שנוכל להיות חברה חזקה יותר, אמיתית יותר ונחושה יותר".

סיפור מרגש ומלא עוצמה נוסף הוא מפגשם של שלמה (המכונה "נחוש"), נשוי ואב לחמישה, דתי, ימני המתגורר ביישוב קהילתי דתי, וינון, חילוני, איש שמאל, פעיל בתנועה הקיבוצית ו"קיבוצניק בנשמה". גם ביניהם, הפערים והוויכוחים האידיאולוגיים לא התאדו בשדה הקרב; הם עדיין מתווכחים, חושבים אחרת ומגיעים למסקנות הפוכות, אך משהו עמוק באופן שבו הם מנהלים את המחלוקת השתנה ללא היכר.

ינון משתף בתובנה שנולדה מתוך הלחימה: "אם לפני זה היינו במקום של 'הלוואי שכולם היו כמוני וכולם היו חושבים כמוני', אחת התובנות שלי מהמלחמה היא שלא צריך שכולם יחשבו אותו דבר... למדתי להקשיב. כשבן אדם מגיע עם דעה או עמדה אחרת, צריך להקשיב לו. יש מאחוריה צורך אמיתי. לא תמיד יש הסכמה, אבל אני כבר לא נמצא במקום הלוחמני שהייתי בו קודם".

עבור שניהם, זהו הלקח המרכזי שברצונם להנחיל הלאה: "במילואים למדנו איך אפשר לעשות את זה אחרת, חלק מהעשייה שלנו עכשיו הוא להעביר את זה לכל עם ישראל, להגיע לנוער ולצעירים ולתת לדור הבא כלים לנהל את המחלוקות אחרת", כשהתובנה הפשוטה מעל לכל אידיאולוגיה היא ש"בסוף אנחנו קודם כל חברים. יש מקום לדעות אחרות ויש מקום לאנשים שחושבים אחרת".

שותפות ללא פוליטיקאים

במטרה להרחיב את הפעילות לקראת יום הכיפורים, תערוך התנועה את "ועידת האחדות של ישראל" בהאנגר 11. האירוע צפוי לארח כ-2,500 משתתפים, בהם משפחות שכולות, פצועי מלחמה ומילואימניקים. מארגני הכנס, שיכלול גם מופע סליחות ושיחות עם אנשי רוח ותרבות, החליטו כי פוליטיקאים לא ייקחו בו חלק.

מנכ"ל ומייסד תנועת "נפגשים", דוד סלומון, התייחס למהות המיזם והבהיר כי לא מדובר בבקשה לאחידות מחשבתית. "המילואימניקים מוכיחים בדיוק את ההפך", טען סלומון. "הם לא ויתרו על הדעות שלהם. הם גילו שאפשר להתווכח עם מישהו, ורגע אחרי להיות מוכן לתת עבורו את החיים עצמם. אם דור המילואים הצליח לעשות את זה תחת אש, האחריות שלנו היא לנסות לעשות את זה גם כאן בבית".