יהודה אהרן וידבסקי עבר בחייו כמעט את כל תחנותיה הדרמטיות של ההיסטוריה היהודית במאה האחרונה. הוא נולד בפולין ב־25 ביולי 1919, שרד את גטו לודז' ואת אושוויץ, איבד את מרבית משפחתו בשואה, ולאחר המלחמה בנה את חייו מחדש. בהמשך הקדיש חלק ניכר מהם לשימור שרידי העולם היהודי שנותר מאחור. אתמול (שבת) וידבסקי הלך לעולמו בגיל 107.
וידבסקי נולד בעיר טורק שבפולין ובהמשך עברה משפחתו ללודז'. עם הקמת הגטו ב־1940 נכנסה המשפחה אליו והמשיכה להפעיל מתפרה, שבה הועסקו יהודים בעבודות כפייה עבור הגרמנים.
באוגוסט 1944, עם חיסול גטו לודז', גורשו בני המשפחה לאושוויץ. הוריו, אברהם ודובריש לאה, ואחיו הבכור גבריאל נרצחו שם. אחותו יוכבד נרצחה בשטוטהוף ואח נוסף, חיים משה, נרצח בבוכנוואלד. יהודה ואחיו יהושע שרדו את הסלקציה ונשלחו לעבודת כפייה.
בהמשך הועברו השניים למחנה עבודה בפרידלנד, שהיה מחנה משנה של גרוס־רוזן, ושם עבדו בהרכבת כנפיים למטוסים עד לשחרורם בידי הצבא האדום במאי 1945.
מהחורבן לתקומה: החיים שבנה אחרי השואה
לאחר המלחמה חזר וידבסקי ללודז', נישא והקים מחדש בית חרושת לטקסטיל. בתקופה זו אף סייע למשלוחי נשק של האצ"ל מפולין. בשנת 1950 עלה לישראל והשתקע בתל אביב.
עשרות שנים לאחר מכן שב לפולין, הפעם במטרה אחרת: לחפש את קברי אבותיו ולשמר את זכר הקהילות היהודיות שנחרבו. במסגרת פעילותו היה שותף לשיקום בית העלמין היהודי בלודז', שם שופצו יותר מ־7,000 מצבות. הוא פעל גם לשיקום אתרי קבורה של אדמו"רים בפולין.
בשנת 2012 נבחר וידבסקי להשיא משואה בטקס הממלכתי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם. לאורך השנים המשיך להשתתף באירועי הנצחה של יוצאי לודז' בישראל.
כשחגג את יום הולדתו ה־100 ב־2019, סיפר כי מבחינתו עצם הקמת המשפחה והחיים בישראל היו התשובה שלו לנאצים. שבע שנים לאחר מכן, סיפור חייו ממשיך לחבר בין העולם היהודי שנחרב בפולין לבין הדורות שנבנו אחריו בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו