הנזק האגבי: המחיר הלא רצוי שאנחנו משלמים על חופש הביטוי

לפי הפרסומים, הסרט "נז"א" (נזק אגבי) בנוי כך שכל מרואייניו מופיעים בעילום שם, בפנים מוסתרות מצולמות בחשכה ובקולות מעוותים. אם התיאורים מדויקים, נדמה שיוצריו הפיקו בקפידה את לקחי ההתדיינות סביב הסרט הריפנשטאהלי "ג'נין ג'נין", ובנו לעצמם חסינות משפטית בתוך האפלה.

מאותו סרט תעמולה בזוי הם למדו שהשאלה שהמשפט שואל אינה "האם היצירה אומרת אמת", אלא האם יש נפגע ספציפי שיכול להוציאה לאור. זה המכשול שהפיל במשך 20 שנים את תביעת המילואימניקים מאותו קרב גבורה למרות שנקבע שהסרט שקרי ודיבתי.

בית המשפט לא ניסה לקבוע "מה קרה בג'נין" כעובדה היסטורית, אלא בדק דבר צר בהרבה: האם תובע קונקרטי יכול להצביע על עצמו ולטעון שנפגע אישית מהשקר. זאת משום שסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע מפקיע מהיחיד את זכות התביעה כשהפגיעה מכוונת כלפי ציבור עמום ורחב מדי.

מה שבסוף הציל את התיק ההוא מגסיסה משפטית היו שברי שניות שבהם מילואימניק אחד נראה על המסך לא מטושטש. הבזק קצר של אור בתוך יצירה חשוכה. איתור ההבזק הוא שהוביל לפסק דין שאסר על הצגת הסרט בישראל וחייב בפיצויים.

אם התיאורים על "נז"א" נכונים, ואין שם טיפת אור - תרתי משמע - על תובע ספציפי, המנגנון המשפטי שיכול לבחון את שאלת האמת פשוט לא יופעל. אני כותב זאת אף שלי אישית, כקצין המשרת ב-8200 מאז 1987 ומכיר לפני ולפנים את מציאות הפקת המודיעין ביחידה ברור לחלוטין שה"עדויות" המתוארות בפרסומים כלל אינן אפשרויות. במיוחד אחרי השינויים שננקטו ביחידה לאחר 2003, כשקצין ביחידה שסירב להעביר מידע לתקיפת מבנה מאוכלס בטענה שזו פקודה בלתי חוקית בעליל, למעשה נשפט והודח.

אם להשתמש בלשון היוצרים, חסינות השקר היא נזק אגבי שהדמוקרטיה הישראלית לקחה על עצמה במודע (ובעיניי בצדק) למען חופש הביטוי. זה מחיר שמשלמים מראש, מתוך הבנה שהחלופה שבה גוף שלטוני או שיפוטי הוא שיקבע מראש מי דובר אמת - מסוכנת בהרבה. מוטב שיתפרסמו אלף סרטי כזב מאשר שמסרט אמת אחד יימנע לצאת לאור. לכן המשפט מתיר לשקר להישמע גם בחשכה, ורק כשמישהו מדליק את האור ומראה שהשקר פגע בו אישית - הסרט נעצר.

שיטה זו הולמת את תכלית חופש הביטוי: שהאמת תצוף מתוך תחרות חופשית בין גרסאות, ולא מכוח הכתבה שלטונית. אולם, מאותו רציונל בדיוק, ברגע שהוברר משפטית שמדובר בשקר (כפי שהיה ב"ג'נין ג'נין"), חובה לסלקו כדי להגן על חופש הביטוי, ולא לאפשר לאמת לטבוע בים של שקרים.

לכן, אם אחת העדויות ב"נז"א" נצמדת לאירוע קונקרטי שבו פעלו כוחות ספציפיים, וכל מי שמכיר את הנפשות הפועלות יבין במי מדובר גם בלי שנראו פניו - החשכה שעל המסך כבר לא תגן על היוצרים. הם ייאלצו להוכיח שהם ו"עדיהם" דוברי אמת.

זו השאלה המשפטית שמרחפת כרגע מעל "נז"א" : לא האם הסרט אומר אמת, אלא האם יוצריו בנו אותו במתכוון בצורה שהמשפט לא יוכל לאמתו. למרות זאת, אין צורך להיבהל: ההיסטוריה - גם זו הקולנועית כמו במקרה של סרטי ריפנשטאהל - מלמדת שגם בלי המשפט, האמת סופה לנצח.