התקופה שלפני ראש השנה היא זמן מצוין לסגור מעגל: לבקש סליחה ממי שפגענו בו, להגיד את האמת למי שהסתרנו אותה מפניו ואפילו לחדש קשרים שהתנתקו. ארבעה סיפורים על מעגלים שנסגרו.
זיכרונות מהצבא
"הגעתי לבסיס איתם (כנף 25) של חיל האוויר בשנת 1979, אחרי שנה בקריה", משחזרת רות שילה. "נפלטתי מקורס קצינות וביקשתי להשתבץ במקום עם ים. הציעו לי את איתם שבימית. לחיילים היה קשה עם הדרך החולית והארוכה והם מיד רצו למלא טופס 55, אבל אני דווקא התאהבתי במקום".
שילה שובצה בלשכת מפקד טייסת תעופה לצד שתי פקידות - אווה דדון מנוף הגליל וצביה בוקובזה מרמלה. "הסתדרנו נהדר. הייתי מגיעה לבריכה בבוקר ולמשרד בארבע אחר הצהריים, משחררת אותן ונשארת במשמרת עד מתי שצריך. כשביקשתי לחתום קבע, המפקד אמר לי בצחוק שהמציל יחתים אותי. כמעט לא חזרתי הביתה מרוב שהיה לי כיף בבסיס. עם אווה וצביה היינו משחררות אחת את השנייה לסופי שבוע ארוכים. מאז השחרור לא התראינו. פתאום בא לי ליצור קשר; פניתי אליהן, דיברנו, צחקנו והחלפנו תמונות, אבל עדיין לא נפגשנו פיזית".
שותפים לפשע: איתמר חצור נזכר בכלא 6
איתמר חצור (75) מהוד השרון, במקור מצהלה, נזכר באירוע מכונן משירותו הצבאי: "בסוף שנת 1970 הגעתי לבה"ד 1 מהשריון. במהלך ניווט לילה, כשהייתי מפקד חוליה, החלטנו צוער נוסף בשם אבי שוורץ ואני להתחמק מהניווט וללכת למסיבה של חיל האוויר בהר אריכא. כדי להשיג את הקודים לניווט יצאנו אחר הצהריים, אך לרוע מזלנו נתפסנו. הודחנו ונשפטנו ל-21 ימי מחבוש בכלא 6".
"בדרך לכלא הצטלמנו, ויש לי את התמונה עד היום. שוחררנו כעבור 11 יום לאחר שהגשנו בקשת מחילה לאלוף הפיקוד דאז, אריאל שרון. כטיפוס נוסטלגי שמתעסק בהיסטוריה ישראלית, החלטתי לחפש את אבי. נעזרתי בקבוצת האיתור 'קלוז'ר' בפייסבוק. חזרו אליי עם שתי משפחות בשם שוורץ, ודרכן הגעתי לאבי, שבינתיים עיברת את שם משפחתו לשחם. דיברנו בטלפון והתכתבנו אחרי שלא התראינו מאז 1971. הוא היה בשוק, וזו הייתה התרגשות גדולה מאוד".
חצור מציין ניסיון איתור נוסף מעברו: "ב-1966, כשהייתי בן 15, אבא שלי לקח אותי לשיט קייקים בדנובה לאורך 2,500 ק"מ. כשחזרנו פורסמה על המסע הזה כתבה, ובעקבותיה קיבלתי מכתב מילדה בת 13 שביקשה להיות חברת עט שלי. התכתבנו ואפילו נפגשנו כמה פעמים. שמרתי את כל המכתבים. כשביקשתי מאנשי קבוצת הפייסבוק לאתר אותה, הם התאמצו ומצאו אותה - אך היא בחרה שלא להיפגש".
האהבה הראשונה
נעמה הרפז (27) פתחה במבצע איתור עבור סבה, שלום אלקסיס מסיקה, בן ה-93. "סבא שלי עלה לארץ מטוניסיה ב-1956 וגר בקריית שמונה. כשהוא עלה הוא פגש את רינה, מורה חיילת שלימדה בבוקר בבית הספר ובערב לימדה עברית עולים חדשים, והוא ביניהם. מפה לשם, הם יצאו במשך שנתיים. זה היה קשר תמים מאוד, והיא הייתה האהבה הראשונה שלו בישראל. הוא מספר שלא היה שם יותר מנשיקה. הקשר נותק כשהיא עברה ללמוד בירושלים".
סבה של נעמה נישא ב-1961, הביא לעולם שבעה ילדים וחי עם סבתה עד היום. ב-7.10.23 פונו בני הזוג למודיעין, שם הם חיים כיום. "יום אחד ישבתי עם סבא שלי והוא סיפר לי בנוסטלגיה על מישהי שהוא הכיר, אהב והקשר איתה נותק", נזכרת נעמה. כשהוא סיפר לה כמה הוא רוצה לפגוש אותה שוב ולהעלות זיכרונות, היא פנתה לעזרת קבוצת קלוז'ר. "גילינו ששמה היה רינה מדרשי, אך לצערנו גילינו שהיא נפטרה שנתיים קודם לכן. זה הרגיש כמו פספוס גדול".
"בני משפחתה סיפרו לנו על פטירתה, וגילינו שהקבר שלה נמצא ברחובות, קרוב למקום מגוריי. הלכנו לשזור זר פרחים בחנות שבה אני עובדת, עלינו לקבר וסבא אמר כמה מילים. בשבילי זה היה מרגש לתת לסבא סגירת מעגל, גם אם היא לא הייתה בדיוק מה שהוא ציפה לה".
קפסולת זמן
אורן כהן עזב את ישראל בסוף שנת 2003, וכיום מתגורר בבלגיה עם בן זוגו ובנם. בביקור שנערך לאחרונה בישראל, הוציא אביו מהמחסן "קפסולת זמן" ובה מכתבים של אורן מילדותו. בתוך קפסולת הזמן מצא כהן מכתב מעוטר במדבקות שקיבל בילדותו מאיילה, חברת עט שהכיר דרך מדור חברים לעט במגזין "ראש אחד".
"חשבתי לעצמי - למה לא לנסות לראות מה קרה איתה? אז ניסחתי פוסט הומוריסטי ותופס את העין לפייסבוק והעליתי אותו לאתר קלוז'ר". הפוסט של אורן הפך ויראלי והוא קיבל פניות רבות בעקבותיו. "בסוף מישהו שלח לי את הפייסבוק והאינסטגרם שלה ומאז אנחנו מתכתבים. אולי בעתיד גם נפגש".
"ההרגשה הייתה מאוד מספקת לראות שאנשים מחייכים מהפוסט שלך, ולהגיד לעצמם כמה תמים זה היה פעם. במכתב הראשון של איילה היא כותבת את הכתובת של הבית שלה ואת הטלפון, מה שלא היינו מעיזים לעשות היום. הייתה גם הרבה תמימות בגיל הזה של כיתה ו', וזה קצת החזיר אותי ואת מי שקרא את הפוסט לשם. זאת בעצם המהות של פייסבוק, לפגוש חברים ולחדש תקשורת איתם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו