רס״מ במיל׳ ידידיה בלוך ז״ל נפצע באורח אנוש ב־24 באוקטובר 2024 במהלך קרב בדרום לבנון, וכעבור חמישה ימים נפטר מפצעיו. משפחתו קיבלה אז החלטה לתרום את איבריו, החלטה שאפשרה לשישה בני אדם להמשיך בחייהם. אחד מהם הוא לביב סאלח, בן 72 מהיישוב מראר, שקיבל את ריאותיו של בלוך וחזר לנשום בכוחות עצמו לאחר שנים של הידרדרות קשה במצבו.
בלוך נולד וגדל במבוא חורון. הוא אהב צלילה ומכוניות, למד בישיבה באיתמר ובהמשך התגייס לצנחנים, שם שירת כנגביסט והצטיין בשירותו. עם פרוץ המלחמה כבר היה לאחר שירותו הסדיר, אך התייצב למילואים יחד עם חבריו. הכוח שבו שירת לחם תחילה בכפר עזה, בהמשך בחאן יונס ולבסוף בדרום לבנון.
אביו, מנחם בלוך, מספר כי ביום שבו נפצע הוטלה על הגדוד משימה לטהר כפר ולפתוח ציר לכוחות נוספים, במסגרת פעילות נגד תשתית תת־קרקעית של חיזבאללה.
לדבריו, ידידיה צעד בראש הכוח כשזה הותקף בידי 16 מחבלים. ״הוא זיהה את המחבלים, פתח עליהם באש, ריתק אותם במשך 25 דקות וחיפה על פינוי הפצועים״, סיפר האב. בתום הקרב נפגע בלוך מירי בראשו ופונה לבית החולים רמב״ם בחיפה. חמישה ימים לאחר מכן הודיעו הרופאים למשפחה כי לא ניתן עוד להציל את חייו.
בני המשפחה התייעצו עם רב היישוב בשאלה אם לתרום את איבריו. לדברי מנחם, ההחלטה לא הייתה פשוטה. ״התלבטתי מאוד אם לתרום איברים, כי לא כל הרבנים מצדדים בכך. כשהרב שלנו הגיע לבית החולים ושאלו את ספיר, אשתו של ידידיה, לדעתה, היא אמרה שאם היו שואלים אותו - הוא היה רוצה להמשיך להציל אנשים גם במותו״.
המשפחה נתנה את הסכמתה. ״ברוך השם, הוא נתן אור להרבה אנשים נוספים. כל האיברים שתרם נקלטו בהצלחה״, מספר האב.
״התחלתי לנשום, חזרתי לחיים״
ריאותיו של ידידיה הושתלו בגופו של לביב סאלח, בן 72 ממראר, אב לשבעה ולשעבר סגן מנהל בית ספר.
המסע של סאלח להשתלה החל ב־2017. במהלך ביקור במרוקו החל לחוש ברע, ולאחר בדיקות אובחן בפיברוזיס. מצבו הידרדר בהדרגה, וב־2022 כבר נזקק למחולל חמצן והתקשה לנהל שגרת חיים רגילה. בהמשך נכנס לרשימת ההמתנה להשתלת ריאות, ובני משפחתו אף החלו לבדוק אפשרויות לקבלת טיפול ותרומה בחו״ל.
בסוף אוקטובר 2024 הגיע הטלפון שלו חיכה: נמצא תורם. סאלח הגיע לבית החולים בילינסון ונכנס להכנות להשתלה, אלא שהניתוח בוטל לאחר שהתברר כי הריאות המיועדות אינן מתאימות להשתלה.
המשפחה שבה לביתה. שבוע לאחר מכן הגיע טלפון נוסף. הפעם הניתוח יצא לדרך - והריאות שהושתלו בגופו היו ריאותיו של ידידיה בלוך. ״התחלתי לנשום, חזרתי לחיים״, מספר סאלח. ״התרומה הזאת נתנה לי את החיים מחדש. היום אני נושם בלי בעיה, חזרתי למצב כמו לפני המחלה״.
מאז ההשתלה נוצר קשר קרוב בין סאלח למשפחת בלוך. מנחם מספר כי הוא נמצא בקשר גם עם אחד ממושתלי האיברים הנוספים, ובאירועי זיכרון נפגשת המשפחה עם אחרים שחייהם ניצלו בעקבות התרומה.
״ידידיה השתדל לעזור לכל מי שפגש״, אומר אביו. ״אנחנו שומעים על זה כל הזמן. הוא יצר קשר עם אנשים מעבר למה שהעבודה מחייבת ושמר איתם על קשר. כשתרמנו את איבריו, אחד הרופאים אמר לנו שנדע שידידיה לא מת״.
״בזכותם אני חי״
גם סאלח ביקש למצוא דרך להנציח את האדם שאת ריאותיו הוא נושא בגופו. כאשר מושתלי ריאות הוזמנו להשתתף במרתון ים המלח, הוא הקדיש את מקצה חמשת הקילומטרים שרץ לזכרו של ידידיה. במהלך האירוע אף עודד משתתפים לחתום על כרטיס אדי לתרומת איברים.
״בזכותם אני חי. אני אסיר תודה״, הוא אומר. ״אני שייך לעדה הדרוזית, ולדרוזים וליהודים יש ברית דמים״.
עבורו, החיבור למשפחת בלוך הוא הרבה מעבר לסיפור רפואי. ״שישה אנשים המשיכו את החיים שלהם בזכות התרומה. אני אחד מהם. זה דבר מדהים״, הוא אומר בהתרגשות. ״כל אחד חייב שיהיה לו כרטיס אדי, זה כל כך חשוב. ליהודים ולדרוזים יש ערך עליון לחיים, ובמפגש הזה רואים שהחיים ממשיכים - מישהו סיים את הפרק שלו, ופרק של מישהו אחר ממשיך״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו