אבינתן אור מדבר: "הייתי בדיזנגוף בכיפור - בערה בי ההרגשה שמשהו רע יקרה״

שורד השבי אבינתן אור השתתף היום (רביעי) באירוע השנתי של ״אנו באנו״, ארגון המחבר בין עולם ההייטק לעשייה החברתית, וסיפר על התקופה הארוכה בשבי, על המאבק הבלתי פוסק לשמור על הרוח ועל הרגעים המטלטלים ביותר שעבר מתחת לאדמה.

בשיחה עם עידן טנדלר, יזם ומייסד ״אנו באנו״, אמר אור כי ״השנתיים האלה מסתכמות בשנתיים של מאבק מאוד גדול, מאבק שלי פנימה ומאבק שלי החוצה". הוא הסביר כי המאבק הפנימי היה הניסיון היומיומי לשמור על הרוח, על הזהות ועל מי שהוא, בעוד שהמאבק החיצוני היה בתנאים קשים שהוכתבו לו על ידי סביבתו - רעב, בדידות וניתוק מוחלט.

אור שחזר את אחד הרגעים הקשים ביותר עבורו, שהתרחש סביב פברואר 2025: ״מתחיל דיבור על עסקה חלקית, שבה מדובר על זה שהמלחמה מסתיימת ולא כולנו נחזור הביתה...קיבלתי מכה קשה כזאת, זה משהו שמטלטל את השפיות. אבל גם מזה לומדים וגם מזה מתפתחים ומתחזקים".

לדבריו, את החדשות הרגישו היטב בתוך המנהרות דרך הלחץ של השומרים, שגם הם עצמם חשו את המלחמה.

האמונה, הפחדים והתקווה מתוך החושך

למרות המכות הקשות ותנאי השטח שהלכו והדרדרו ככל שחלף הזמן, אור הדגיש כי תמיד ידע שיחזור הביתה. "תמיד ידעתי שאני בסופו של דבר אצא. אני יודע מה המשמעות של חטופים בעם ישראל. אני יודע מה זו הערבות ההדדית שקיימת פה במדינה", אמר.

כאשר נשאל על הרגעים שבהם הבן אדם מגלה כוחות שלא ידע שקיימים בו, הסביר אור שכל יום היתה מלחמה פנימית חדשה.

במנהרה אור שמע את קולות המלחמה היטב. לדבריו, על אף שראה ב-7 באוקטובר את הטבח הנורא שבו ארגון טרור פרץ את קו ההגנה, ושמע מתחת לאדמה סיפורים על פגיעה בטנקים ועל מצבה של ישראל, קולות המלחמה ששמע הוכיחו לו ש"גם מהמקומות הנמוכים האלה אנחנו יכולים לצמוח ולעלות חזרה".

אור התייחס גם לעובדה שלא חווה את 7 באוקטובר כפי שחוו אותו אזרחי ישראל בחוץ, ושנאמרו לו לא מעט שקרים וחצאי אמיתות מצד שוביו. לדבריו, כבר בימים הראשונים נאמר לו שישנם חטופים רבים, אך המספרים השתנו כל הזמן עד שבוודאות ידע שהוא בפנים לקראת העסקה הראשונה.

"ידעתי שאני לא לבד": החשיפה לטלוויזיה והתמיכה מהארץ

נקודת מפנה משמעותית התרחשה סביב היום ה-80 בשבי, אז נחשף לכמה שעות של טלוויזיה. לדבריו, זו הייתה החשיפה היחידה שלו לתקשורת בכל התקופה. "היו שם כמה סרטונים שראיתי. אחת מהסצנות שראיתי שם בטלוויזיה, זה כמה עשרות אנשים מפגינים ליד הקריה, ועוד סצנה אחת שנתניהו מדבר במליאה ויש משפחות שמפגינות שם מלמעלה ביציע וצועקות לשחרורנו.

באותו רגע ידעתי שאני לא לבד, שיש מאחוריי עם שנלחם עבורי... שם ככה נדלקה הגחלת הזאת שהפכה אחרי זה למדורה".

על הוויכוחים הציבוריים סביב שאלת שחרור החטופים וקדושת החיים, אמר אור כי ראה את עצמו חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי: "אמרתי לעצמי שאם יש עשרות אלפי או מאות אלפי מילואימניקים וחיילים שעוזבים את המשפחות שלהם, שעוזבים את העבודות שלהם, שבוחרים לשים הכל בצד, בוחרים לסכן את החיים שלהם... הכל למען הכלל, הכל למען העם. וזו הייתה התחושה שלי גם כלפי עצמי. אני יכול להישאר במנהרות עוד חודש, עוד חודשיים, עוד חצי שנה או שנה, ככל שיידרש, במטרה לנצח את חמאס, לנצח את האויב הזה".

כיכר דיזנגוף והחיבוק מאנבידיה

במהלך השיחה נגע אור גם ברקע הדתי שבו גדל ובאירוע מטלטל שקדם למלחמה. הוא סיפר כי ביום הכיפורים שקדם ל-7 באוקטובר, רגש פנימי חזק דחף אותו להגיע לתפילה בכיכר דיזנגוף.

במקום הוא נחשף לאלימות מילולית, דחיפות ועימותים בין קבוצות, תמונה שזרקה אותו לזיכרונות ילדותו מתשעה באב סביב השולחן של אביו על חורבן בית המקדש השני שנחרב בגלל שנאת חינם.
"בערה בי ההרגשה הזאת שמשהו רע הולך לקרות, שיש פה שנאת חינם שאנחנו נשלם עליה, ונשלם עליה בגדול", שחזר.

כמה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה, וביום הראשון שלה, כשהורד למנהרה בחושך, אמר לעצמי: "זה זה, פשוט זה. ברמה שכל כך הייתי בטוח בזה שאמרתי לעצמי, 'אני הולך להשתחרר ביום כיפור'".

אור, הייטקיסט ועובד חברת הענק אנבידיה, סיפר גם על החששות הראשוניים שעברו בראשו בשבי לגבי מקום העבודה שלו, ועל ההפתעה המרגשת שגילה עם שחרורו: "החברה כחברה פשוט התגייסה למעני בצורה יוצאת מן הכלל. עובדי החברה היו באים לעמוד עם המשפחה שלי בקרייה כל יום...אנשים בכל לילה היו באים לעמוד עם המשפחה שלי. החברה דאגה למשפחה שלי לכל צרכיהם".

אור ציין לשבח את מנכ"ל אנבידיה העולמי, ג'נסן הואנג, שהתקשר אישית כמה פעמים לאמו כדי לשאול במה אפשר לסייע, ואת מנכ"ל אנבידיה ישראל, גלעד ענבר. "החברה התנהגה כמשפחה, לא כחברה, וזה דבר שהוא לא מובן מאליו בכלל", אמר.

את רגע השחרור עצמו תיאר אור בחיוך רחב: הנסיעה בטנדר של הצלב האדום, חציית הגבול, המפגש עם עשרות חיילים מצדיעים, המעבר לאמבולנס צבאי וההגעה למחנה רעים ולבית החולים, שם ראו עיניו עשרות אלפי אזרחים שעמדו בצידי הדרכים והקיפו אותו באהבה אינסופית - תמיכה שנמשכה גם כשנסע לארצות הברית או אפילו כשיושב בבית קפה בברזיל ומישהי ניגשת אליו ושואלת: "אתה אבינתן אור? מה הסיכוי?".

לסיום, התייחס לחברה הישראלית וללקח המרכזי שהוא לוקח איתו: "מבחינתי זה מראה לי שאנחנו כן יכולים, כשאנחנו רוצים משהו וכשיש לנו מטרה משותפת, אנחנו כן יכולים לעשות את זה ביחד... הלוואי ואנחנו נצליח לעשות את זה לא רק כשיש אויב משותף שרוצה ומנסה להשמיד אותנו, אלא ניקח את הכוח הזה ואת המסוגלות הזאת ונשתמש בה גם ברגעים שזה לבנייה ולצמיחה ולדברים חיוביים מסביבנו".