"האלימות עלולה למוטט את ההתיישבות ביו"ש"

בחודשים האחרונים נוצר כמעט טקס קבוע ביהודה ושומרון במוצאי שבת: השבת יוצאת, הטלפונים נדלקים, ובתוך דקות מתחילים לזרום הסרטונים - רעולי פנים, אבנים, רכבים, כפרים פלסטיניים, טענות הדדיות וכותרות שכבר קובעות מי תקף את מי, עוד לפני שהתמונה המלאה התבררה.

לא תמיד הסרטון הראשון מספר את הסיפור האמיתי. רק בשבת האחרונה הופצה ברשתות טענה שלפיה מתיישבים בהר חברון חטפו פעיל שמאל בסמוך לכרמל. בהמשך התברר כי מדובר באותו פעיל שנחשד בהטרדת ילד יהודי בן 10 ונעצר בידי המשטרה. אירוע שבשעות הראשונות הוצג כאלימות מתיישבים התברר כמקרה שונה לחלוטין.

אבל יש גם שבתות שבהן קשה הרבה יותר לטעון שהכל זה קמפיין או תמונה שהוצאה מהקשרה. כשנפתחים סרטונים שבהם נראים יהודים רעולי פנים מיידים אבנים, נכנסים לחצרות ומתעמתים עם פלסטינים - גם האנשים שהקדישו את חייהם לבניית ההתיישבות מתקשים להמשיך הלאה.

"יהודים רעולי פנים זורקים אבנים, חוסמים רכב, שורפים עצים ונכנסים לחצר של בית", אומרת סנדרה בראז מקרני שומרון, כשהתיעוד ממוצאי השבת האחרונה נפתח מולה. "השאלה הראשונה שלי היא מה באמת קורה שם, מי נגד מי. אבל גם אחרי כל הסקפטיות, מה שאני רואה זה יהודים רעולי פנים שזורקים אבנים".

ראו הכל

סביב השולחן ישבו ארבעה אנשים שהיו כאן כשההתיישבות עוד היתה מאבק: בראז, עדי מינץ מדולב, שרה אליעש מקדומים והרב אביה הכהן מאלון שבות. כל אחד מהם חי ביהודה ושומרון כבר 50-40 שנה. הם מכירים פינויים, עימותים עם המדינה, עליות לקרקע והקמת עובדות בשטח.

הם לא יושבים כאן כדי להתנצל על ההתיישבות. להפך - ארבעתם רואים בה ערך ראשון במעלה, גם כשמדובר בנקודות שטרם קיבלו אישור. הוויכוח מתחיל במקום אחר: מה קורה כשהמאבק על הארץ הופך לאלימות, והאם בשם אותו חזון צמחה כאן דרך שהם כבר לא מזהים כדרך שלהם.

התגובה הראשונה של מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, היתה דווקא חשד: "הדבר הראשון שחשבתי היה שצריך להבין מה האמת", הוא אומר. "ברור לי שיש כאן קמפיין, בדיוק כמו הסיפור של מוחמד א־דורה. לא מיהרתי, לא הגבתי, ניסיתי ללמוד את האירוע".

אבל גם הוא לא מנסה להגן על כל מה שנראה בתיעודים: "האלימות פוגעת, אסורה, וצריך לגדוע אותה ביד חזקה, גם בתוך החברה המתנחלית עצמה".

אליעש חריפה יותר: "אי אפשר לעבור לסדר היום על דבר כזה", היא אומרת. "היו פרובוקציות או לא היו - להתנהגות כזאת אין הצדקה".

מבחינתה, זו כבר אינה רק שאלה מוסרית. "גדלנו על 'תנו לצה"ל לנצח', והיום לוקחים את זה לידיים", היא אומרת, ומצטטת לוחם דובדבן ששמעה: "'אנחנו נכנסים לכפר, יוצאים מולנו רעולי פנים, ואנחנו לא יודעים אם אלה יהודים מתג מחיר או ערבים, וזה משתק את הפעילות שלנו'. לא יכול להיות שנערים בני 16 יקבעו כאן מה המדיניות ומה הביטחון", היא מסכמת.

ופה מתחיל השבר הבין־דורי. בעיני חלק מהחבורות הצעירות הללו, ותיקי ההתיישבות אינם מודל לחיקוי, אלא ממסד שהתמתן. הטענה שלהם פשוטה: גם הדור שהקים את קדומים, נאבק בסבסטיה, עלה לקרקע בלי אישורים ודחק בממשלה לקבוע עובדות - הפר את הכללים. אז מדוע כשהם עושים זאת כיום, אותם אנשים שהיו פעם המורדים דורשים מהם לציית?

בראז לא מכחישה את נקודת המוצא. להפך: "בשנות ה־80 היה ברור לנו לגמרי שכשאנחנו תוקעים יתד בסבסטיה, אנחנו עושים את זה נגד החוק", היא אומרת. "אז עושים את זה. אבל ברגע שהצבא מגיע ומפנה אותך אולי יש לך התנגדות פאסיבית, ואתה לא נלחם בצבא. ברגע שעוברים את הגבול הזה מסכנים את המדינה".

זהו קו השבר שהוותיקים מנסים לשרטט: הם לא טוענים שהם מעולם לא הפרו חוק. הם אומרים שאפשר להיאבק במדיניות ואפשר לעלות לקרקע, אבל אסור למחוק את ההבחנה בין מאבק בממשלה לבין מאבק במדינה ובכוחותיה.

"דת חדשה"

הרב אביה הכהן מתאר שבר עמוק אפילו יותר. הוא מגיע מאלון שבות, מלב גוש עציון, ומבקש להזכיר לצעירים מי היו האנשים שעל כתפיהם הם טוענים לעמוד. "חנן פורת לא היה תוקף פלסטיני עם אלה", הוא אומר. "כולנו הלכנו אחרי הרב קוק, ופה צמחה אידיאולוגיה חדשה.

"אין להם שום אמון בחברה הישראלית ובמדינה, ולכן הם אומרים 'אנחנו קובעים ולא אכפת לנו מאחרים'. אני אומר להם '99 אחוזים מהרבנים נגדכם' - והם לא מתרגשים. זו דת חדשה שלא גדלנו עליה, שאפשר לקלל בה יהודים ואפשר לקלל בה ערבים".

לפני זמן לא רב, מספר הכהן, התקשר אליו איש חווה ותיקה בדרום הר חברון וסיפר לו על אישה ערבייה בת 80 שהוכתה בדרך ופונתה לבית חולים. "הוא אמר לי שהוא לא מסוגל לגור שם יותר, ואז הוא אמר: 'בעוד רגע כל ההתיישבות ביש"ע מתמוטטת'".

הרב הכהן חושש שזה לא תרחיש רחוק. "אני רוצה לצייר ציור של התמוטטות ההתיישבות ביהודה ושומרון, וזה קרוב", הוא אומר. "הסרטונים האלה מגיעים לאירופה יום־יום. האיחוד האירופי מחליט שאנשי יהודה ושומרון לא יכולים לטייל באירופה. משפחה צעירה כבר לא תבוא לגור כאן, ולאט־לאט נהיה כאן יישובי זקנים. והם לא רואים כלום, אין להם מחשבה מערכתית".

מינץ שומע, ולא מקבל את התחזית: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", הוא אומר. "זה בדיוק מה שהם אומרים", משיב הרב הכהן. "אתה יוצר כאן תחושת הגזמה", מתעקש מינץ. "אני שותף לכל מילה שאמרת נגד האלימות, וגם אני חושב שהיא חמורה מאוד. אבל האירועים האלה לא התחילו היום. הם התחילו לפני 25 ו־30 שנה". שניהם רואים אותה תופעה, ושניהם מתנגדים לאלימות. הוויכוח ביניהם הוא אם מדובר בפצע שאפשר לרפא, או בתופעה שכבר מאיימת על הבית שבנו.

מינץ מעדיף להסתכל גם על מה שנבנה בשנים האחרונות. הוא מדבר על "נס מדהים" בהובלת סמוטריץ' וסטרוק, ומצביע על תל תלפיות, שנמצאת על הרכס השולט על עמק שילה, כדוגמה למקום בעל ערך התיישבותי ברור. "הבעיה היא הדרכים", הוא אומר. "החיכוך המכוון, הירידה לתוך הכפרים, שריפת רכבים, ואחר כך להתפאר בזה. בסופו של דבר האלימות פוגעת בדיוק בחזון שגם אני וגם הם שותפים לו".

אליעש לוקחת אותה נקודה צעד אחד רחוק יותר. מבחינתה, אם נקודת התיישבות חשובה מכדי לוותר עליה - היא גם חשובה מכדי להשאיר אותה בידי מי שפוגעים בה. "אם תל תלפיות חשובה, צריך להבין שהאנשים האלה, שעולים וחוזרים ומתחככים ועושים מהומות, אסור להם להיות שם", היא אומרת. "אם המקום חשוב, שיהיו שם אנשים אחרים. ואם אי אפשר שיהיו שם אנשים אחרים - אז צריך לוותר".