פיטורי אלפי עובדים על הכף, משאב ציבורי שהולך ואוזל: המלכוד של רותם אמפרט

עבור עדן גל, המחלוקת על בריכות הפוספוגבס של רותם אמפרט אינה עוד מאבק משפטי בין תאגיד לארגוני סביבה. אחרי כמעט 37 שנים במחלקת המחקר והפיתוח של המפעל, זהו מאבק על הבית השני שלה ועל עתיד העובדים הצעירים שהיא פוגשת מדי בוקר.

"אני כבר כמעט בפנסיה, אבל מסתכלת על כל הצעירים במפעל, עם משכנתאות וילדים", היא מספרת. "כואב לי שמשחקים עם הפרנסה ועם החיים שלהם. אני מכירה את התהליכים ויודעת כמה מחמירים אצלנו. במשך חמש שנים עבדו על בריכה 4 והכניסו אמצעים כדי למנוע זיהום ולוודא שהיא יציבה. נאמר לנו שהתוכנית אושרה, ואז פתאום גילינו שהכול שוב נפתח".

אלא שהוויכוח אינו באמת בין העובדים לארגוני הסביבה. בלובי 99 מדגישים כי העובדים אינם אחראים למשבר, והביקורת מופנית כלפי הנהלת החברה, שלטענת הארגון ידעה במשך שנים שעליה לקדם פתרון קבע, אך כעת מציבה את חרדת העובדים בחזית. כך כל התנגדות לדרישות החברה מתורגמת לאיום על אלפי משפחות.

במרכז המאבק שלוש בריכות לאחסון פוספוגבס - הפסולת הנוצרת בעיבוד הפוספטים. בריכה 5 היא המאגר הפעיל, ולטענת החברה היא תתמלא עד אפריל 2027.

בריכה 4 היא מאגר ישן שרותם אמפרט מבקשת להכשיר מחדש כפתרון זמני לחמש שנים, אלא שהוא ממוקם מעל אגן הניקוז של נחל אשלים ובאזור שבו כבר קיים זיהום במי התהום - ולכן גורמי הסביבה מזהירים מפני חלחול מזהמים ומסכנת פריצה.

בריכה 6, לעומת זאת, תוכננה במקום בטוח יותר כפתרון קבע ל-30 שנה, אך הקמתה יקרה משמעותית, והחברה טענה לאורך השנים כי אין לה הצדקה כלכלית ללא ודאות באשר לעתודות הכרייה. המתנגדים טוענים כי החברה בוחרת בחלופה הזולה עבורה, שמחירה הציבורי עלול להיות גבוה בהרבה.

"אנשים הולכים שפופים"

הוועדה המחוזית דרום אישרה את התוכנית בדעת רוב, אך בעקבות עתירה שהגישו תושבים, לובי 99 והחברה להגנת הטבע התיר בית המשפט המחוזי להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ולבנייה. הדיון נקבע לסוף חודש אוקטובר.

מבחינת העובדים, גם ההמתנה קשה. "אנשים הולכים שפופים ויוצאים לחגים בלי לדעת אם יחזרו", אומר אבישי בסקר, מנהל המחלקה המשלמת לקבלני החצר באתר. "בנגב אין הרבה מקומות שמציעים תעסוקה איכותית כזאת. מדובר בכאלף עובדים ישירים ובעוד אלפי משפחות במעגלי הקבלנים, הספקים ונותני השירותים".

אלא שהטענה כי העיכוב יוביל בהכרח להשבתה ולפיטורים אינה מוסכמת. בבקשה לדיון דחוף טענה רותם אמפרט כי היא מעסיקה במישרין ובעקיפין כ-11 אלף עובדים, וכי השבתה זמנית עלולה לגרום לקורוזיה ולנזק בלתי הפיך למתקניה.

יו"ר ועדת המשנה לעררים, עו"ד מורן בראון, קבע כי אין להתעלם מאפשרות הנזק, אך ציין שהטענה בדבר התוצאות הקשות הוצגה "ללא תימוכין מספקים", ולא ברור אם כל עיכוב מעבר לאפריל 2027 אכן יוביל לכך.

"רותם אמפרט שוב משתמשת באופן ציני בעובדיה כמגן אנושי, על לא עוול בכפם, כדי להתחמק מהאחריות למחדל שהיא עצמה יצרה", מסרו בלובי 99. "איש אינו מבקש לסגור את המפעל או לפטר את עובדיו, אלא לדרוש מהחברה לעמוד בהתחייבויותיה ובחוק".

אסון הטבע באשלים

המחלוקת החלה בתוכנית שאושרה ב-1998, שהורתה להפסיק את השימוש בבריכות הישנות ולשקמן. ב-2017 קרסה דופן מאגר 3, ומיליוני ליטרים של שפכים חומציים זרמו לנחל אשלים וגרמו לאחד האסונות הסביבתיים החמורים בישראל. לאחריו הותר לחברה להמשיך להשתמש זמנית במאגרים 4 ו-5, לצד קידום מאגר 6, ובשנת 2021 נקבע כי המאגר החדש יתחיל לפעול בתוך שלוש שנים - אך הקמתו לא הושלמה.

בעקבות אסון אשלים הסכימה רותם אמפרט לשלם 115 מיליון שקלים לשיקום הנחל ולפיצוי הציבור, מהם 65 מיליון שקלים לעבודות השיקום.

הדיון אינו מסתיים בבריכות הפוספוגבס. ברקע נמצא גם המאבק על כריית הפוספטים בשדה בריר הסמוך לערד, שבו ובסביבתו מתגוררים אלפי תושבים בדואים. חוות דעת מקצועית שעליה הסתמך משרד הבריאות העריכה כי פליטות האבק מפעילות המכרה עלולות להוביל לשבעה מקרי מוות עודפים מדי שנה, מהם ארבעה כתוצאה ממחלות לב וריאה, לצד עלייה בתחלואה הנשימתית.

מדובר בהערכה שנערכה לפני שנים, וטרם הוצג אומדן עדכני המבוסס על מודלים חדשים. משרד הבריאות ממשיך להתנגד לקידום הכרייה, אך טרם התקבלה הכרעה סופית.

מנגד, פעילות המפעל מניבה למדינה מסים ותמלוגים, תומכת בייצוא ומספקת תעסוקה. אלא שלפי נתונים שפורסמו, המדינה גבתה מרותם אמפרט תמלוגים של כ-8.6 מיליון שקלים ב-2020 וכ-10.3 מיליון שקלים ב-2019 - מכאן עולה השאלה מהי התמורה שמקבל הציבור עבור משאב השייך לו, אל מול המחיר הסביבתי הנלווה להפקתו.

"המאבק הוא לא נגד העובדים"

ד"ר עודד קינן, אקולוג, תושב עין תמר ומנכ"ל משותף של מרכז השל לקיימות, שנמנה עם מגישי הערר, טוען כי המאבק אינו נגד העובדים אלא נגד מודל שמשאיר אותם תלויים בתאגיד אחד ובמשאב מתכלה.

"המדינה מעניקה לתאגיד זיכיון ומקבלת תמלוגים ומסים. מנגד, התאגיד אומר שהוא מעסיק אלפי אנשים ולכן מחזיק את הנגב. אבל נוצר פער בין רווחי החברה לבין התמורה שמקבל הציבור עבור משאב שהולך ואוזל".

קינן מצביע גם על הפער בין האזהרות לעובדים לבין התמונה המוצגת למשקיעים: "אם הסכנה אמיתית, הממשלה צריכה להיערך כבר עכשיו ליום שבו המפעל לא יהיה כדאי. ואם היא אינה מיידית כפי שמציגים אותה, אסור להשתמש בעובדים כדי להפעיל לחץ".