הסיפור של יהלי, הילד בן ה-10 שנחטף מפתח תקווה והתגלה בידי אדם זר בבני ברק, הוא הסיוט הכי גדול שלנו. אין אמא שהבטן שלה לא התהפכה כששמעה עליו, שדאגה יחד עם אימו, שהתעדכנה ונשמה לרווחה כשהוא נמצא בריא ושלם.
אני לא יודעת איך זה אצל אבות. אני משערת שהתחושות די דומות, אבל אני כותבת כאן כנציגת האימהות באשר הן: מהרגע שראינו שני פסים על בדיקת ההיריון, יש לנו אחריות על הנשמה הזאת שהופקדה בידינו. כל אמא, מהסטלנית ביותר ועד לזאת שהמציאה את הבייבי מוניטור, מכירה את החרדה הזאת, את הדמיונות שרצים בראש גם כשהכול בסדר - קל וחומר כשלא.
הילדים שלי יעידו כמה פעמים חזרנו בבית על סצנות שידול לקראת חטיפה: ומה אם הוא יגיד לך שיש לו סוכרייה? או שיגיד שיש לו באוטו גורים חמודים ושאתה יכול לקחת אחד? או שיאיים עליך לא לספר לאמא ולאבא? ניסיתי לעשות מזה משחק, להקליל, אבל אין לי ספק שהחרדות שלי חלחלו גם אליהם.
יום לפני שיהלי נעדר, נעלמו מביתם שני ילדים מתקוע, היישוב שבו אני גרה - אחד בן 7 ואחד בן 3. הם יצאו לרגע מהבית ונעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. ברגע שהופצה ההודעה ביישוב, התייצבו מאות תושבים מתנדבים וחיפשו אותם, עד שמצאו אותם בריאים ושלמים, ב"ה. הם הונעו על ידי החרדה המשותפת לכולנו מחד גיסא, ועל ידי אהבה וערבות הדדית מאידך גיסא. שני כוחות שאי אפשר לעמוד בפניהם.
כך היה גם במקרה של יהלי: הרשתות החברתיות התמלאו בקריאות להתגייס לעזרה, ושוב, כמו תמיד, עם ישראל היפה התייצב ונתן הכול עד שהגיעה הבשורה המשמחת. תמיד יהיו אנשים דפוקים שינסו להרע. התפקיד שלנו הוא ללמד את הילדים איך להימנע, למזער נזקים ולהתייצב, כמו תמיד, לעזרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו