מכיתת הכוננות בעלומים למרתון טוקיו: הריצה שמנצחת את הטראומה

אחרי שנלחם על הבית – ניתאי נחתומי מוצא את הדרך קדימה דרך הרגליים. חבר כיתת הכוננות של קיבוץ עלומים, שנלחם במשך שעות ב־7 באוקטובר ומאז מתמודד עם פוסט־טראומה, הפך את הריצה לכלי מרכזי בהתמודדות שלו.

נחתומי, בן 45, נשוי ואב לחמישה, השתתף בלחימה בעלומים במסגרת כיתת הכוננות, שמנתה 15 לוחמים בלבד והתמודדה באותו יום עם מספר חדירות של מחבלים. במהלך הקרבות הוא השתתף בהגנה על הקיבוץ ובחילוץ פצועים תחת אש.

אחרי הפינוי למלון בנתניה החל לצאת להליכות ולריצות ליליות. עם הזמן הריצה הפכה עבורו לעוגן של ממש, וכיום הוא רץ לפחות שלוש פעמים בשבוע ומתאמן במסגרת קבוצת הריצה של בית הלוחם באר שבע.

ב־Light Run Festival באר שבע, שיתקיים השנה בסימן "מצדיעים לרצים", ירוץ נחתומי 10 ק"מ לזכר חברי קיבוץ עלומים שנפלו, ובהם רני גואילי ז"ל, שנלחם בשערי הקיבוץ והגן על הקהילה.

אבל המרוץ הוא רק תחנה בדרך ליעד גדול יותר: מרתון טוקיו. נחתומי משתתף בפרויקט של עמותת "שלוה", שבמסגרתו הרצים מגייסים תרומות לטיפול ולשיקום ילדים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם. היעד האישי שלו הוא לגייס 42 אלף שקלים.

"הריצה היא כמעט ההפך מאותה תחושת תקיעות", מספר נחתומי. "בזמן שבו הטראומה משאירה אותך לרגע במקום, הריצה מחייבת תנועה קדימה, עוד צעד ועוד צעד. היא נותנת לי מסגרת, מטרה, תחושת שליטה והוכחה גופנית שאני מסוגל להמשיך גם כשקשה".

לדבריו, "עבורי הריצה היא לא רק ספורט: היא דרך להחזיר לעצמי מסוגלות, שגרה וחיבור לגוף, ובעיקר להפוך את העיקרון של 'לא להישאר תקוע' למשהו שאני עושה בפועל".

כעת, כשהוא ממשיך לשרת כחבר כיתת הכוננות של עלומים, נחתומי משתמש בריצה כדי להפוך את החוויות הקשות שעבר למקור של כוח – עבור עצמו ועבור אחרים.

"סיפורם של עלומים, של החברים שנפלו ושל העובדים הזרים שאיבדנו הולך איתי לכל מקום", הוא אומר. "הריצה היא עוד כלי שלי להילחם על השפיות".