גרוטאות מלודרמטיות: אתוס ההנצחה הישראלי איבד כיוון

אלטלנה המפורסמת זוכה כבר היום למספר מוזיאונים ואנדרטאות מכובדות, ולשלוף אותה ממעמקי הים נראה כמו צעד פוליטי, מוגזם ומיותר • ההיסטוריה הישראלית רוויה ממילא בפולחני זיכרון מלאי רעשים - עדיף שהנצחת הנופלים תישאר פשוטה ואמיתית

אלטלנה מול חופי תל אביב
אלטלנה מול חופי תל אביב | צילום: באדיבות ארכיון בית ז'בוטינסקי

איסוף עובדות לצורך התמצאות בענייני אלטלנה גילה כי קיימים היום שלושה מוזיאונים של אצ"ל, ושתי אנדרטאות מכובדות ונאות לאלטלנה:

האחת ממוקמת בקצה חוף בוגרשוב בתל אביב שעוצבה והוקמה על ידי הפסל דן רפפורט. זו רפליקה באבן של אנדרטה קודמת שהיתה עשויה ממתכת והועברה לבית הקברות נחלת יצחק שם קבורים חללי אלטלנה מאצ"ל. לידה הוקם אלמנט פיסולי מרשים ביותר, צבוע בצבע חלודה, ונראה כמו חלק קדמי של אנייה שחציה האחורי שקוע באדמה.

האנדרטה לזכר ספינת האלטלנה בבית העלמין בנחלת יצחק | צילום: גדעון מרקוביץ

מי שבחר את עיצוב הפסל היה ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. הלוט הוסר ב-27 באוקטובר, 2016 בטקס שהיום קצת קשה לראות אותו מתרחש, בנוכחות נתניהו וראש העיר רון חולדאי.

קשה להגיד על איתור שלד האנייה אלטלנה שזה מיותר. לפחות יודעים איפה היא ממוקמת. אבל בשיחה עם אחד מאלה שהתמחו בהנצחה, סא"ל (מיל') גדעון מיטשניק, מתקבל הרושם שמבצע איתור כזה של אלטלנה מוביל בהכרח להוצאת האנייה והצבתה באיזה מקום שאיננו המרפסת של מלון הילטון. וזה כבר נראה מיותר.

השר בן גביר: "מצאנו את אלטלנה. מותר מחלוקות, אסור מלחמת אחים"

המומחה בארץ בה"א הידיעה לחקר אנדרטאות, הנצחה ופולחני מדינה וזכרון הוא פרופ' מעוז עזריהו מאוניברסיטת חיפה, מנהל מוסד הרצל. הוא חושב שיש בחיפוש שרידי אלטלנה יסוד של חיפוש המוות במצולות. למעשה, אלטלנה היתה תקועה מול חופי תל אביב משך כמה שנים אחרי מלחמת העצמאות, והיוותה מפגע בטיחותי. לכן נגררה ממקומה, כפי שאפשר לראות בצילומים, והוטבעה אי שם.

לשלוף אותה ממעמקי 500 מטר נראה מוגזם. העובדה שלא ידעו איפה היא בכל זאת מעלה חשד שזה לא במקרה - כדי למנוע עליה לרגל בתוספת התעקשותו של בן גוריון לא להעלות את עצמות ז'בוטינסקי.

הפגזת האונייה אלטלנה ב־1948 | צילום: הנס פין/ לע"מ

רישיון מוסרי לכתוב את האמת

זכרון והנצחה בישראל תלויים בלובי פוליטי חזק. הכי דומה לאלטלנה אלו המשוריינים החרוכים כביכול במעלה שער הגיא. פרופ' מעוז עזריהו גילה בספרו 'נופים זוכרים', כי רוב אם לא כל המשוריינים שנצפים בשולי הפקקים לירושלים, הם לא כלי הרכב האמיתיים שהובילו את השיירות.

"כלי הרכב התפוררו במידה כזאת שלא ניתן היה עוד להציל אותם", הוא כותב במחקרו. "כלי הרכב שהובאו למקום היו כלי רכב צבאיים שהוצאו משימוש ואופסנו כגרוטאות בבסיס צבאי (סרפנד). בסיבוב הראשון נבחרו תשעה עד 12 כלי רכב, שלדי ג'יפים, משוריינים מפורקים, שלדות קומנדקרים שמהם יבחרו אלה שיוצגו לאורך הכביש".

נוקבו ונצבעו לפי הוראה. המשוריינים בשער הגיא | צילום: דודי ועקנין

כדי ליצור את הרושם שהשתתפו בקרב, התבקש הצבא "לשרוף אותם, לנקבם ביריות ולצבעם לפי הוראותינו". מאחר שאביו של עזריהו, פסח, היה לוחם בגדוד השישי של הפלמ"ח והשתתף בליווי שיירות, יש לו, מה שנקרא, רישיון מוסרי לכתוב את האמת.

המסר שבחר בזמנו נתניהו להנציח על פסל האנייה החלודה היה כמעט מובן מאליו: "מלחמת אחים לעולם לא". מבחינת כיתוב על אנדרטה יש לו תחרות קשה. רוב פולחני הזכרון רוויים ברעשים ובפוליטיקה.

על רקע הצלצולים באוזניים, אי אפשר שלא להתרגש מהכתוב על האנדרטה לחללי גדוד 54 של גבעתי בחוליקאת: "ההלך – ברדתך לנגב, זכור אותנו". גורי כתב, "כאן שוכנים ביחד עצב ותפארת". גדוד 54 מציע עצב ופשטות, וראוי שאתוס ההנצחה ילך בעקבות גבעתי ולא יחפש גרוטאות מלודרמטיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר