לא איראן ולא חמאס: הרוח הישראלית נשברה דווקא בנתב"ג

את מה שלא עשתה איראן, את מה שלא הצליח לעשות החמאס ואפילו לא הקורונה, עשו היום (חמישי) עובדי נתב"ג ושרת התחבורה העומדת בראשם מירי רגב.

השבתת שדה התעופה המרכזי של ישראל, ביום הכי עמוס בשנה יירשם לנצח על שמם. כדי להרגיע את הישראלים הזועמים, שלחו להם מופעי ליצנים. והשרה? היא בכלל במרוקו עם כל אנשי המשרד שלה. אחר כך היא תגיד שלא משכו בדש מעילה או שלא העירו אותה. טוב את זה היא למדה מהטובים ביותר.

כל מי שביקר בנתב"ג בחודש האחרון יודע שהאירוע מתנהל כמו במדינת עולם שלישי. שער הכניסה המרכזי לישראל ושער היציאה הוא הסיפור שלנו בשלוש השנים האחרונות כאן: כולם רוצים לברוח לקחת קצת אוויר ועד שזה קורה יוצאת הנשמה, וכשנכנסים מבינים למה תיירים לא ממהרים לחזור הנה.

תנאים עלובים

הסברים, חלקם מוצדקים אגב, לא חסרים: החונטה שמנהלת את נתב"ג מעניקה תנאים עלובים לסבלים שמגיעים למשכורות של 10,000 שקלים ברוטו ועובדים כמו חמורים, קביעות קשורה בדרך כלל ליכולתך להיות מקומבן עם עדיפות לכאלו ששייכים למפלגה הנכונה.

בנוסף, כולנו הרי רוצים לברוח מכאן והשדה הפך קטן מדי ולא רלוונטי לשנת 2026, נוכח העומס הרב והעובדה שאי אפשר לנחות בלילה ועל התחבורה סביב השדה אין מה לדבר, בטח לא בסוף השבוע. רוצים עוד? סרטוני האימה שמגיעים מתוך המטוסים מעידים שוב שהרצון שלנו לא להיות כאן גובר על ההיגיון הבריא: בשביל איחורים של שמונה שעות, בשביל לשהות במטוס בלי מזגן עם ילדים קטנים, אנחנו משלמים מאות של דולרים ומקבלים סחורה שלא שווה את זה.

חשבנו שאקורד הסיום של הממשלה הזאת יהיה קשור באנשים ואירועים ששינו את המזרח התיכון: ראש הממשלה בנימין נתניהו, עלי חמינאי, אולי איזו מלחמה קטנה נוספת עם סוריה או גדולה עם טורקיה. אבל בסוף מי שגמר לישראלים את הסבלנות, הוא עסקן בסדר גודל בינוני כמו פנחס עידן, יושב ראש ועד עובדי שדות התעופה. אומרים שהישראלים יודעים להפריד בין עיקר לתפל, ולא על זה נופלות ממשלות.

פסיכוזה לאומית

אבל יש מקום אחד שמאחד את כולנו הישראלים: שדה התעופה על שם דוד בן גוריון. הפסיכוזה הלאומית שכולנו חולים בה. בכל ארוחת שישי מדברים כאן על טיסות, חופשות, דילים, טיסות סודיות, כן יבואו להצביע מחו"ל לא יבואו להצביע מחו"ל, איפה אתם בחגים, איפה אתם באוגוסט, עוד כנס בחו"ל של ההיי טק, עוד טיסות לאומן, מתי אפשר יהיה לטוס לטורקיה, אפשר לצאת מעקבה, אי אפשר לצאת מעקבה ועוד ועוד.

נתב"ג, בניגוד לאתרים לאומיים אחרים, הוא המאחד של החברה הישראלית. בטרמינל 3 עומדים אלו שצועקים 'נמות ולא נתגייס', לצד אלו שאיבדו את היקר להם מכל. מוסלמים לצד נוצרים, שמאלנים לצד ימניים וכולם רוצים להריח את ריחו של ה'דיוטי פרי', הארץ המובטחת האמיתית שלנו עם טובלרון ופאקט סיגריות.

האם פנחס עידן חיסל את שאריות הסיכויים של ה'ליכוד' לנצח בבחירות הקרובות? מוקדם לחזות. אבל דבר אחד בטוח: אנחנו מוכנים לשבת במקלטים, להתחסן שלוש פעמים עם מסיכה על הפרצוף ולשלם את המחיר הכי גבוה בעולם על כרטיסי טיסה. אבל אל תעזו לגעת לנו באפשרות לעוף מכאן לכמה ימים כדי להתרענן.