מהתופת בשדרות לבמת התיאטרון: הילל הכהן חולם להרעיד את עולם האומנות

ביום שמחת תורה של 7 באוקטובר, חייו של הילל הכהן השתנו לחלוטין. כתושב שדרות, הוא מצא את עצמו בלב התופת, מתמודד מאז עם פוסט-טראומה מורכבת לצד פציעה פיזית - נפילה במדרגות בדרך לממ"ד שהובילה לשני ניתוחים. הבמה הפכה עבורו למרחב של בירור וריפוי. כבוגר המחזור הראשון במסלול "אהיה", המסלול האקדמי הראשון לגברים במכללה האקדמית 'אמונה', התיאטרון העניק לו שפה לתת בה מילים למה שאי אפשר לתאר.

"תשמע, אני במקור משדרות. אני פוסט-טראומטי, ואחרי השבעה באוקטובר זה ניסיון לא ללכת לאיבוד ולהתחיל לעבד", מספר הילל. "חלקים גדולים מהלימודים באופן כללי עזרו לי בעניין. ההפקה שעשינו נגעה בחלק מהנקודות האלה, כי בסוף הקשר שלנו עם אלוהים הוא במובן מסוים מערכת היחסים הכי חשובה בחיים שלנו, והמערכת יחסים הזאת עברה הרבה טלטלות בכמעט שלוש השנים האחרונות. יחד עם זאת, באמת היה כאן רצון להגיע אל הקהל ולהעביר לו את זה".

מתוך החיפוש הזה נולדה הפקת הסיום של המחזור, שהתבססה על סיפוריו של אתגר קרת וניגשה אליהם דרך משקפיים אמוניות. המעבר היה עבור הילל לא מובן מאליו. "אמר לי חבר לא מזמן, חודש אחרי שההפקה עלתה: 'תקשיב הילל, מהתחלה כל הסיפורים של אתגר קרת נראו בעיניים משעממים. בשנה א' העלינו את 'שבעת הקבצנים' של רבי נחמן, בשנה ב' עשינו עיבוד לסיפור של הרב סבתו, ופתאום עכשיו - מה זה הסיפורים האלה?'".

אבל מעבר לבדיחה, הילל רואה בכתיבה של קרת משהו משמעותי. "אני מרגיש שהסגנון של קרת הוא סגנון ששואל וחוקר, וזה מבורך ביותר בעיניי. אבל לכל דבר יש דרך לעשות את הבירורים, יש דרך לשאול את השאלות. כבן אדם מאמין אני חושב שהרשות נתונה. כשאני ניגש לשאול את השאלות של קרת, אני לא ניגש מתוך כפירה או התרסה. אני מגיע ממקום שאני חושב שיש לי את הכלים לעשות את הבירורים האלה. לפרויקט בסוף קראו 'עולם מחפש', וזה הדור שלנו. זה החיפוש שאנחנו נולדנו לתוכו, ומחובתנו להמשיך לחפש".

גם השם של המסלול, "אהיה", לא היה עבורו מובן מאליו. "תכלס, לא פגש אותי 'אהיה'. איזה שם זה? 'אהיה אשר אהיה', אני מרגיש שיש בזה משהו שמזכיר תשובה שמתחמקת. משה שואל מה השם והמסר שהוא יכול לומר לבני ישראל, והוא מקבל 'אהיה אשר אהיה'. זה הזכיר לי אפילו את הסוד של מיסטר מיאגי בסרט 'קראטה קיד' - 'Not be there'. יש בזה מבחינתי איזושהי סוג של הסרת אחריות, אבל בסופו של דבר, אולי זה גם חלק מהעניין. לא כל דבר מקבל תשובה סופית. מבחינתי, מה שיהיה יהיה, ומה שצריך לקרות יקרה".

הילל מספר כי בניגוד לתפיסה שאולי קיימת לגבי גבר דתי שבוחר בעולם התיאטרון, הוא עצמו לא חש מעולם פער בין העולם הדתי לבין הרצון ליצור. "אני לא חשתי אף פעם באיזה שהוא פער. כי בתרבות הדתית, הן בבית שלי והן בישיבת הכותל, ששם למדתי, אני לא שמעתי קולות סותרים. להפך, אפילו קיבלתי בהרבה מובנים דחיפה קדימה. דווקא בגלל שהתחום הזה פחות מפותח בתרבות החברתית הדתית, ללכת וללמוד תיאטרון, אמנות, זה בעצם סוג של שליחות".

גם מבחינת הקהל, הוא מבקש לעורר שינוי בעיקר בתוך החברה הדתית. "אני אתחיל מהצופה החילוני. הצופה החילוני הממוצע פחות מעניין אותי. הוא מגיע לרוב מרקע יותר תרבותי בעניין הזה ויודע להעריך את היצירה כמו שהיא - יצירה. לגבי הצופה הדתי, משום שהצופה הדתי מגיע מעולם שהתרבות הזאת בו היום, ב-2026, עדיין חלשה וצעירה. פה אני רוצה לגרום לאותו צופה, לאותו אדם, להשתוקקות להבנה של איזו עוצמה, איזה כוח יש בעולם הזה".

הילל מוסיף: "איך אתה, כאדם דתי שמצווה ליהנות מהעולם הזה, בקושי מכיר אותו? ואז אותו אדם ילך ויכיר עוד, יצפה עוד. ישלח את הילד שלו ללמוד ציור, יעודד את הילדה שלו ללכת למגמת תיאטרון, וככה בעצם אנחנו מבטיחים את עתידנו שיהיה יותר טוב ועוד יותר טוב. אני חושב שהעולם של הציונות הדתית מוכרח להיכנס לאירוע הזה, לפתוח את העיניים. אין סיבה שהתרבות שלנו תישאר רק בישי ריבו וחנן בן ארי, שבעיניי הם השראה לתרבות ואמנות שיכולה לפרוץ ולהשפיע בדיוק כמו המסלול שלנו".

לצד העשייה האמנותית, בשנה הבאה הילל מתכנן להיכנס לתחום החינוך. "באופן אישי, אני בשנה הקרובה הולך לתחום החינוך, הוראת תיאטרון וחינוך בבתי ספר. זה תחום חשוב שאני רוצה לתרום בו לפחות כמה שנים. אני כרגע גם שחקן פעיל, משתדל לעשות כל מיני דברים. בתור אמן יוצר אני בטוח שאני אמשיך לפעול ולעשות, ומקווה לפרוץ בהמשך, אולי עם סדרה קולנועית, אולי עם הפקה תיאטרונית. בעזרת השם, לא אמרתי את המילה האחרונה עדיין".

ראשת המכללה, ד"ר אפרת גרוסמן, מציגה את החזון: "מסלול 'אהיה' הוקם מתוך חזון לאפשר לגברים דתיים למצוא שפה אמנותית ייחודית המתחברת לעולמם הרוחני והאישי, ללא פשרות. היצירות שהוצגו בתערוכת הגמר מוכיחות שהאמנות מהווה צורך חיוני לבירור קיומי ולריפוי. אנו בטוחים שהבוגרים שלנו יהיו קול משמעותי ומוביל בעולם האמנות והתרבות".

ראש המסלול, הרב ד"ר בני פרל, הוסיף: "מה שהסטודנטים שעוברים כאן חווים, הוא תהליך עמוק של 'גילוי עצמי'. באמנות דתית יש שאלות מורכבות, אך מתוך המפגש הישיר בין עולם הלימוד והאמונה לבין המציאות, נוצרת אמנות שחוקרת את נפש האדם ביושר ובאומץ".