כאשר הדיונים במסדרונות הממשל בוושינגטון מתלהטים סביב הסוגיה האיראנית – בין אם מדובר באפשרות של תקיפה מונעת, תגובה צבאית נרחבת או הסלמה מבוקרת – מבטיהם של הפרשנים והציבור מופנים באופן טבעי לעבר ירושלים או הפנטגון. אולם בפועל, אחד הרכיבים הקריטיים והמשפיעים ביותר במערך השיקולים של מקבלי ההחלטות בארצות הברית אינו נמצא בחדר הסגלגל ואף לא במטה הפיקוד במזרח התיכון. הוא נמצא בארמון המלוכה בריאד.
סעודיה, המעצמה האזורית והכלכלית של המפרץ הפרסי, מנהלת מול ארה"ב מאזן השפעה מורכב, פתלתל ועמוק. אף שרבים נוטים לתפוס את סעודיה כבעלת ברית אוטומטית לכל מהלך שמטרתו לפגוע במשטר האייתוללות בטהרן, המציאות הגיאופוליטית מורכבת בהרבה. סעודיה אינה פועלת כמי שמעודדת תקיפה אמריקאית; היא פועלת כגורם מרסן, מחושב ושקול, המעצב מחדש את גבולות הגזרה של המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.
לקחי העבר והאינטרס של המחר
כדי להבין את העמדה הסעודית הנוכחית, יש לחזור בסך הכול כמה שנים לאחור. בספטמבר 2019 ספגו מתקני הנפט של חברת "ארמקו" באבקייק ובח'ורייס מכה קשה באמצעות כטב"מים וטילי שיוט, ששיגורם יוחס לאיראן ולגרורותיה. האירוע הזה לא רק שיתק זמנית מחצית מתפוקת הנפט של הממלכה, אלא גם העביר מסר חריף למשפחת המלוכה: ביום פקודה, המטרייה הביטחונית האמריקאית אינה הרמטית, והמחיר של עימות ישיר עם איראן ייגבה קודם כול מבית.
מאז אותה נקודת מפנה השתנתה הארכיטקטורה האסטרטגית של סעודיה. יורש העצר, מוחמד בן סלמאן, הציב בראש סדר העדיפויות הלאומי את "חזון 2030" – תוכנית ענק שתכליתה לגוון את הכלכלה הסעודית, למשוך השקעות עתק בינלאומיות ולהפוך את הממלכה למרכז טכנולוגי, תיירותי ופיננסי עולמי. מלחמה אזורית נרחבת, שבה טילים איראניים ינחתו על גורדי השחקים של ריאד או יציתו קרב אש במצרי הורמוז, היא הסיוט המוחלט של התוכנית הכלכלית הזו. שום משקיע זר לא יזרים מיליארדים לפרויקטים שאפתניים כאשר שמי המפרץ מכוסים בעשן של עימות צבאי.
על כן, הלחץ שריאד מפעילה כיום על וושינגטון נוטה בבירור לכיוון הריסון. הסעודים מבהירים לאמריקאים באופן שאינו משתמע לשתי פנים: כל מהלך צבאי שיזעזע את המזרח התיכון ויביא לתגובה איראנית נרחבת יעמיד בסכנה את הנכסים האמריקאיים והסעודיים כאחד, ויערער את היציבות הכלכלית העולמית.
מנופי הלחץ: מנפט ועד שמיים פתוחים
אך כיצד משפיעה מדינה אחת, חזקה ככל שתהיה, על מעצמת־על כמו ארצות הברית? התשובה טמונה במנופי הלחץ הייחודיים שבידי הסעודים.
ראשית, שוק האנרגיה העולמי. ארה"ב, ללא קשר לזהות הנשיא המכהן בה, רגישה מאוד למחירי הדלק בבית. הסלמה צבאית מול איראן, שתביא לסגירת מצרי הורמוז או לפגיעה במתקני אנרגיה במפרץ, עלולה להזניק את מחירי הנפט לשיאים חדשים. סעודיה, כגורם המאזן של ארגון אופ"ק פלוס, מחזיקה במפתח ליכולת לווסת את היצע הנפט העולמי. איתות סעודי על חוסר נכונות לספוג זעזועים בשוק האנרגיה במקרה של מלחמה בלתי מבוקרת הוא תמרור אזהרה בוהק עבור כל ממשל בוושינגטון.
שנית, לוגיסטיקה ומרחב אווירי. תקיפה אמריקאית נרחבת באיראן או מלחמה ממושכת דורשות שיתוף פעולה אזורי – החל משימוש במרחב האווירי של מדינות המפרץ, דרך תדלוק אווירי ועד לפריסת כוחות בבסיסים באזור. ככל שסעודיה ומדינות המפרץ מבהירות כי לא יאפשרו שימוש בשטחן או במרחב האווירי שלהן לצורך תקיפה יזומה נגד איראן, חופש הפעולה המבצעי של ארה"ב מצטמצם באופן דרמטי.
שלישית, הגזר הדיפלומטי. וושינגטון משתוקקת להציג הישגים גיאופוליטיים היסטוריים, ובראשם הסכם נורמליזציה בין סעודיה לישראל ותשתיות אסטרטגיות של ברית הגנה אזורית. סעודיה מקשרת בין נכונותה להתקדם בציר זה לבין יכולתה של ארה"ב להבטיח יציבות ולהימנע מהיגררות להרפתקאות צבאיות שיציתו את האזור.
הדילמה הסעודית: הרצון להיפטר מהאיום מול הפחד ממחיר המלחמה
אין פירוש הדבר שסעודיה הפכה לאוהדת של משטר האייתוללות. טהרן הייתה ונותרה היריבה האסטרטגית המרכזית של ריאד. הסעודים ישמחו לראות את יכולותיה הגרעיניות והצבאיות של איראן נשחקות עד דק ואת טבעת השליחים (הפרוקסי) האיראנית מפורקת.
אולם הניסיון הסעודי מלמד שארה"ב נוטה לעיתים להיכנס לעימותים במזרח התיכון ללא אסטרטגיית יציאה ברורה – כפי שקרה בעיראק ובאפגניסטן. הפרדוקס הסעודי טמון בכך שהיא מייחלת להחלשת איראן, אך מבינה שהמחיר של ניסיון אמריקאי להכריע את טהרן בכוח צבאי עלול להיות חורבן אזורי, שבו סעודיה תשלם את המחיר הכבד ביותר.
לפיכך, האסטרטגיה הסעודית מול וושינגטון היא של "אור אדום מהבהב". הממלכה אומרת לאמריקאים: אם תבחרו לתקוף, עליכם לעשות זאת רק אם יש בידיכם ערבויות מוחלטות להגנה עלינו, תוכנית להכלה מיידית של האירוע ויכולת למנוע מלחמה אזורית כוללת. בהיעדר תנאים אלה – העדיפות הסעודית היא דיפלומטיה, הידברות ישירה מול טהרן והכלה שקטה.
המצפן של המזרח התיכון
ההחלטה האמריקאית אם לתקוף באיראן או להימנע מפעולה אינה מתקבלת בחלל ריק. היא תוצר של מערכת איזונים ובלמים, שבה הקול הסעודי הפך למשמעותי מאי פעם.
בעוד שהשיח הציבורי מתמקד בעוצמת האש, ביכולות המודיעיניות ובאינטרסים הפוליטיים הפנימיים בוושינגטון, המציאות היא שהנפט, המרחב האווירי והחזון הכלכלי של ריאד הם בין הגורמים המעצבים את גבולות הגזרה. סעודיה הוכיחה שהיא כבר אינה רק "לקוחה ביטחונית" של ארה"ב, אלא שחקנית עצמאית המסוגלת לבלום מהלכים של מעצמת־העל. כל עוד וושינגטון אינה יכולה להבטיח לריאד מענה מלא לסיכונים, הלחץ השקט מהמפרץ ימשיך להיות גורם משמעותי בהחלטה האמריקאית אם ללחוץ על ההדק מול טהרן.
פרופ' מוחמד ותד, פרופסור מן המניין למשפטים, נשיא המכללה האקדמית רמת גן וחוקר בכיר אורח ב־INSS
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו