"במלחמה הממשלה השאירה את המנכ"לים בודדים בשטח"

דורון מילברג לא תכנן קריירה בשלטון המקומי. בצעירותו היה אלוף ישראל בטניס שולחן לנוער ובהמשך אימן בנבחרות בישראל, אלא שהחיים, כהגדרתו, "גלגלו" אותו לעירייה. מאז עבר מסלול ארוך: כמנכ"ל עיריית ראשון לציון, תפקיד דומה בלוד, יותר מעשור כמנכ"ל עיריית רחובות וחזרה לראשון לציון. בסך הכל הוא מונה 24 שנים כמנכ"ל עיריות וכמעט שלושה עשורים במערכת הציבורית.

בחודשים הקרובים צפוי מילברג לסיים את תפקידו וגם את זה תחת הכובע השני שלו, יו"ר איגוד המנכ"לים והמזכירים ברשויות המקומיות, תפקיד התנדבותי שבמסגרתו ייצג מנכ"לים ברחבי הארץ. החיבור בין שני הכובעים העניק לו נקודת מבט גם על הכשל בחיבור בין הממשלה לרשויות המקומיות.

"מלחמת חרבות ברזל התחילה בהפתעה לכולנו. הגעתי לדרום כיו"ר איגוד המנכ"לים וראיתי במו עיניי שלא היתה מעורבות ממשלתית", הוא מספר. "השאירו את המנכ"לים בודדים בשטח".

הדוגמה הבולטת שלו היא מנכ"ל עיריית קריית שמונה שנדרש תוך ימים ספורים לפנות את תושבי העיר לבתי מלון: "אף אחד לא ידע להגיד לאיזה בתי מלון, איך לפנות, מי ישלם, איך מתחשבנים. לפנות 23 אלף תושבים זה לא דבר של מה בכך. צריכה להיות תורה סדורה".

הכשל לא התחיל במלחמה

מבחינתו, הכשל לא התחיל במלחמה אלא בקורונה, אז הקימה העירייה קבינט מקצועי מקומי שבו השתתפו מומחים שסייעו בקבלת ההחלטות לציבור. לדבריו, המדינה צריכה לרכז את אנשי המקצוע, להכין תרחישים מראש ולתת לרשויות תוכנית עבודה במקום להשאיר כל אחת מהן למצוא פתרונות בעצמה.

"אנחנו לא מומחים במחלות אפידמיולוגיות", הוא מסביר, "אנחנו אנשי ניהול. אנחנו לא מתמצאים בבריאות כמו משרד הבריאות ולא בחירום כמו אנשי פיקוד העורף".

דילמה דומה חזרה סביב הופעת הענק של הבקסטריט בויז שתוכננה בלייב פארק בראשון לציון בתקופה של מתיחות ביטחונית מול איראן. לדבריו, פיקוד העורף אישר לקיים את האירוע, שאליו היו אמורים להגיע כ־15 אלף איש.

מילברג וראש העיר רז קינסטליך חשבו אחרת. החשש לא היה רק מפגיעה ישירה של טיל אלא מהאפשרות שאזעקה תגרום לאלפים להסתער לעבר היציאות. "כולנו זוכרים את אסון ערד", הוא מסביר את ההחלטה.

במקרה כזה הבעיה היא לא רק ביטחונית אלא גם כלכלית. כשפיקוד העורף מאפשר לקיים אירוע, ביטול מצד העירייה חושף אותה לתביעות בסכומים משמעותיים. מילברג וקינסטליך התעקשו ופנו לדרגים הרלוונטיים עד שהתקבלה החלטה לבטל. "באותו מוצאי שבת, בשעת המופע, היתה אזעקה. אמרתי לראש העיר: תראה איזה מזל יש לנו".

חוסר שוויון

האירוע הזה ממחיש גם את אי־השוויון בין הרשויות בישראל. עיר חזקה יכולה להגיע לאנשי מקצוע, להפעיל לחץ מול הדרגים הבכירים ולשאת גם בסיכון כלכלי. לרשות חלשה האפשרויות מצומצמות יותר. "גם הוותיקים לא התנסו במלחמה כזאת, אבל החדשים יותר זקוקים להכוונה", הוא אומר ומספר שמנכ"לים מרחבי הארץ התקשרו אליו ולקינסטליך כדי לברר כיצד ראשון לציון פועלת.

הביקורת שלו נוגעת גם למבנה השלטון המקומי. מילברג מצביע על פקודת העיריות, ששורשיה בתקופת המנדט הבריטי, וטוען כי הרשויות עדיין פועלות בתוך מסגרת מיושנת ורגולטיבית.

בתקופת אופיר פינס כשר הפנים הוא היה שותף לעבודה על פקודת עיריות חדשה, שנועדה בין היתר לחזק את הדרג המקצועי ולהעביר סמכויות מוועדות פוליטיות למנגנונים מקצועיים. המהלך נבלם, לטענתו, בשל אינטרסים פוליטיים. "אם מנכ"ל מקצועי - שיישאר עשר שנים. אם הוא לא מקצועי - שילך אחרי יום".

במסגרת הכובע השני שלו כיו"ר איגוד המנכ"לים והמזכירים ברשויות המקומיות יש לו תובנות לגבי העתיד. מילברג קורא לצמצם את מספר הרשויות בישראל ולאחד רשויות קטנות עם ערים חזקות סמוכות. המכשול המרכזי לכך, לטענתו, הוא "פוליטיקה עם ארבעה סימני קריאה" - אף אחד אינו ממהר לוותר על הכוח שמעניק לו מעמד של רשות עצמאית.

אותה בעיה הוא מזהה גם בממשלה, שבה השרים והמנכ"לים מתחלפים בתדירות גבוהה: "בחו"ל יש את הדרג הפוליטי ויש את הדרג המקצועי שלא מתחלף. כאן הדרג המקצועי מתחלף עם חילופי השלטון. זו לא דרך לנהל".

למרות זאת, המנכ"ל המיתולוגי תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, והתפיסה שלו מגולמת במשפט שאותו נהג לומר ליועצת המשפטית של העירייה: "אל תגידי לי מה לא, תגידי לי איך".

מפרגן לקינסטליך

מילברג מקפיד לפרגן לרז קינסטליך, שאותו הוא מתאר כמנהיג בעל חזון הנמצא בקשר ישיר עם התושבים. "אנחנו באים עם רעיונות לראש העיר, אבל התוצאה יוצאת ממנו". מבחינתו, המנכ"ל אמור להפוך את החזון של הדרג הנבחר לביצוע.

אלא שלהצלחתה של עיר יש גם מחיר. מילברג מספר שאף אחד מארבעת ילדיו אינו מתגורר כיום בראשון לציון. "לא שהם לא רצו או שאני לא רציתי. לא היתה להם יכולת לקנות כאן בית". לדבריו, דירת 4 חדרים בעיר עולה כיום כ־3.5 עד 4.5 מיליון שקלים. זה, לדבריו, פרדוקס של עיר מבוקשת: חינוך טוב, רווחה, פיתוח ושירותים עירוניים מושכים אוכלוסייה, הביקוש עולה ואיתו מחירי הדירות. העירייה מנסה להשאיר צעירים באמצעות דיור מוזל, דיור להשכרה, מעונות סטודנטים ובית לחיילים משוחררים, אך מילברג מודה שהפתרונות עדיין מוגבלים מול מחירי השוק.

ומה הלאה? מילברג לא שולל מעבר מהפקידות לפוליטיקה המקומית. "החיידק המקצועי דבוק בי בכל לב", הוא אומר, אך משאיר פתח: "יכול להיות שאני אתמודד למועצה, לא לראשות העיר, אבל אם רז קינסטליך יתמודד שוב לתפקיד אני אתמוך בו כי הוא ראש עיר מעולה".