סמטאות של דמעות וזהב: המסע המופלא אל סודות הסליחות בין אבני ירושלים

עם בואו של חודש אלול, ירושלים פושטת את בגדי היום-יום שלה ולובשת דמות של מגנט רוחני עוצמתי, שבו הגבול שבין המציאות הגלויה למעשיות העתיקות מיטשטש בין צללי הלילה. בעוד המונים פוקדים את מוקדי התיירות המוכרים, עמוק בתוך הסמטאות הנסתרות של נחלאות ושכונת הבוכרים, מתרחש קסם אחר, מלא בחסד ובמסירות נפש שרק מעטים זוכים להכיר מקרוב. בסמטאות אלו, הזמן נראה כמי שעצר מלכת, והדי התפילה המבקיעים מתוך בתי כנסת עתיקים נושאים עמם סיפורים מרגשים על הלב האנושי בשיא תפארתו.

אחד הסיפורים המופלאים שמהדהדים עד היום בין קירות העיר הוא סיפורו של הרב שלמה אלישיב, בעל ה”לשם”, שבאחד מלילות אלול הקרים פגש באלמנה בוכייה שנותרה ללא אוכל לילדיה. הרב, שבכיסו היה רק מטבע נחושת פשוט, נתן לה את כל מה שהיה לו, ובבוקר התגלה הנס - המטבע הפך למטבע זהב נדיר מתקופת בית שני, כשהרב מסביר שהכוונה שבלב היא שהפכה את הנחושת לזהב.

באותן שנים, בישיבת המקובלים “בית אל”, אירע פלא נוסף כאשר חזן שאיבד את קולו התפלל שיוכל רק פעם אחת נוספת לעורר את העם, וקולו חזר אליו בדרך נס ללילה אחד של סליחות מרטיטות לבבות.

ההליכה בסמטאות נחלאות בשעות הקטנות של הלילה מעלה את דמותו האגדית של ר’ אריה לוין, “אבי האסירים”, שהיה עובר עם פנס נפט קטן ודופק בעדינות על החלונות כדי לעורר את התושבים לסליחות בקול אוהב ורך. אהבתו של ר’ אריה לא ידעה גבולות, והוא היה מגיע גם למרתפי המעצר במגרש הרוסים כדי לחזק את אסירי המחתרות.

רוח התעוזה הזו אפיינה גם את הצעירים בתקופת המנדט הבריטי, שהיו מבריחים שופרות תחת בגדיהם כדי לתקוע בכותל המערבי למרות האיסור, כאשר הרב שלמה זלמן אוירבך היה מחכה להם בתחנת המשטרה בקישלה עם אוכל ושתייה במוצאי הצום.

כשמעמיקים אל תוך השכונות, נחשפים בתי כנסת שהם פנינים נסתרות, כמו בית הכנסת “שבת אחים” של יהודי יזד בנחלאות, שם הקירות מעוטרים בשטיחים פרסיים והסליחות נאמרות בניגון מדברי קדום שכולו געגוע. לא רחוק משם, בבית הכנסת של קהילת יאנינה, נשמרים הניגונים העדינים של יהודי יוון, שריד לקהילה שנספתה בשואה, כשקולות התפילה מסתיימים בתקיעת שופר עם עלות השחר.

בלב נחלאות נמצא גם בית הכנסת “אוהבי ציון”, המזוהה עם משפחת בנאי, שבו המתפללים מתאספים עוד לפני חצות לשירה ופיוטים ירושלמיים שמחברים דורות של פייטנים.

עבור מי שמחפש חוויה מטלטלת ופראית יותר, בית המדרש של חסידי ברסלב “השול” במאה שערים מציע סליחות בחושך חלקי, ללא חזן דומיננטי, אלא בצעקה המונית וספונטנית של מאות אנשים הנלחמים על נפשם. לעומת זאת, בבית הכנסת התימני “בית אברהם ואהל שרה” שבשכונת הבוכרים, הסליחות נאמרות בבכי שקט ובנעימה קורעת לב, המגיעה לשיאה בתקיעה בשופר “קרוד” תימני ארוך ומפותל שמרעיד את קירות האבן.

ישנם מקומות שבהם התפילה עולה ממש מתוך האדמה, כמו בבור המים התת-קרקעי בנחלאות, שם קבוצת מקובלים שרה “שמע קולי” באקוסטיקה שיוצרת הד מצמרר בתוך החשיכה.

הסליחות הירושלמיות הן פסיפס של תרבויות, החל מבית הכנסת של יהודי עמדיה מכורדיסטן, שם קשישים שעבדו כל חייהם כסבלים שרים בארמית עתיקה ובשברון לב אמיתי, ועד לבית הכנסת “עדס” המפואר של יוצאי חלב, המעוטר בציורי קיר ושירה אדירה ועוצמתית.

אפילו במקומות מפתיעים כמו “חצר הסוסים”, שהייתה בעבר אורווה עות’מאנית, שוכן כיום בית מדרש של מקובלים המתפללים על פי כוונות הרש”ש בשתיקה מוחלטת של מדיטציה קבלית.

הסליחות בירושלים הן גם סיפור של חיבורים בלתי אפשריים, כמו אותו רגע היסטורי לאחר שחרור העיר העתיקה, כשלוחמי צנחנים מהקיבוצים שילבו ידיים בריקוד סוער עם מקובלים זקנים ברחבת הכותל לצלילי “אדון הסליחות”.

זוהי עיר שבה איש התקשורת ג’קי לוי מחפש, כפי שכתב בטור ל”ישראל היום”, את “טעם המקדש” בניגונים המדויקים של ילדותו, ושבה אגדות מספרות על שומרים מסתוריים במוצא שנעלמים עם שחר, ומותירים אחריהם רק ריח של תה חם ותחושה שאליהו הנביא בכבודו ובעצמו הגיע להגן על הצועדים לסליחות.

ירושלים של אלול היא מקום שבו כל ניגון, כל דפיקה על חלון וכל דמעה בבור מים מספרים את סיפורו של עם שמבקש, בכל שנה מחדש, למצוא את דרכו אל הלב.