נמצאים 5 שעות ביום ברשתות? האזהרה המבהילה של המומחה

נתון מחקרי שנחשף בפודקאסט "הביולוגיה של הרגשות" מבית “All in” מציג את המחיר הנפשי הכבד של זמן המסך, בזמן שהורים רבים מנסים להילחם בשימוש היומיומי של ילדיהם בסמארטפונים.

פרופסור גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות, מזהיר מפני נקודת המפנה המסוכנת בשימוש ברשתות החברתיות. הנתון המבהיל מבוסס על מחקר ענק שנערך בארצות הברית בקרב כחצי מיליון בני נוער. לדבריו, "אם אתה מגיע לחמש שעות ומעלה ביום במדיה החברתית, הסיכוי שיהיו לך תסמינים אובדניים ודיכאוניים הוא 50%".

"המוח הוא שריר - עלול להתנוון"

זלצמן מסביר כי הסיבה למצוקה הנפשית הגוברת אינה טמונה רק בהשוואה החברתית האינסופית לאורח חיים נוצץ ומזויף ברשתות, אלא בשינוי פיזיולוגי ועמוק באופן שבו המוח שלנו מעבד תקשורת אנושית. כשאנחנו מתקשרים בדו-ממד או באותיות, אנחנו מפסידים המון מידע חיוני.

"כשאנחנו יושבים אחד מול השני אנחנו מרוויחים תנועות פנים, שפת גוף וטונאליות", מסביר פרופ' זלצמן, "ואילו בשימוש הממושך ברשתות, האזורים במוח שאחראים על פענוח פנים וזיהוי רגשות מתחילים להתנוון. המוח הוא שריר, ואם אתה לא מאמן אותו - הוא מתנוון".

מנגנון הכאב הנפשי וחשיבות השאלה

במהלך השיחה הדגיש פרופסור זלצמן את התפיסה השגויה לגבי מנגנון המצוקה הנפשית. לדבריו, הכאב הנפשי הוא כל כך בלתי נסבל, שאנשים מעדיפים שיכרתו להם רגל בלי הרדמה. זלצמן מתאר כי אדם שנמצא על הקצה חסום לגירויים חיצוניים: "אם תגיד לו שיש לו ילדים ואשתו אוהבת אותו, הוא לא שומע את זה כלל. הכאב הנפשי הוא כל כך בלתי נסבל, שהוא פשוט קופץ כדי להפסיק את הסבל".

הוא התייחס גם לפחד של הורים ואנשים בסביבתו הקרובה לשאול באופן ישיר על מחשבות אובדניות, מחשש "להכניס רעיונות לראש", וקבע כי זו טעות חמורה. עצם השאלה אינה טומנת בחובה שום סיכון - אפס סיכון - ולהפך, היא מביאה הקלה מיידית ויכולה להציל חיים. כשאדם מתוודה, יורד ממנו עומס עצום כי הוא כבר לא לבד במצוקה.

מה הורים יכולים לעשות?

בסיום דבריו, מדגיש פרופ' זלצמן כי הפתרון אינו ניתוק מוחלט או החרמת המכשירים, דבר שעלול רק להגביר את המרד בגיל ההתבגרות, אלא מעורבות פעילה ויצירת גבולות גמישים.

לילדים בגילאי חטיבת הביניים, הוא ממליץ להורים להיות נוכחים במרחב הדיגיטלי, להסביר את הסיכונים שבתמונות חושפניות או בתגובות פוגעניות, ולשמור על ערוץ תקשורת פתוח. "צריך לדפוק על הדלת ולהיות שם. לאפשר להם נפרדות ומרד מסוים, אבל לשמור על גבולות שאינם מבטון - אלא מגומי".