קרב כפול: המג"ד שנלחם על המדינה ובמחלת הסרטן

ב-7 באוקטובר היה סא"ל ע' בטיול משפחתי באיטליה כשהחל לזרום המידע על המתרחש בארץ. "שעתיים לאחר מכן כבר הייתי בשיחה עם המח"ט", הוא נזכר. "הסמג"ד שלי לקח את המושכות והחל לגייס את המפקדים. מצאתי את עצמי מנהל חמ"ל מדירה באיטליה - ביד אחת מנסה לשמור על המשפחה בנופש, וביד השנייה מחפש בטירוף דרך לחזור לארץ כמה שיותר מהר".

ע' הבין כמה חשוב שיחזור ארצה במהרה, שכן במשך חמש השנים האחרונות הוא מפקד על גדוד החילוץ הצפוני של פיקוד העורף. ואכן, בתוך ארבעה ימים עלתה המשפחה על טיסת חילוץ, ומשדה התעופה הגיע ע' ישירות לגדוד. עד המלחמה ביצעו גדודי החילוץ מעט מאוד ימי מילואים, אך מאז אותה שבת נרשמה התייצבות מרשימה.

עד כאן זה נשמע כמו עוד סיפור אחד מני רבים, אך בנקודה זו חלה תפנית. במהלך שלושת החודשים הראשונים של הלחימה הרגיש ע', שהיה אז בן 45, נשוי ואב לשלושה מצור יצחק, שמשהו בבריאותו אינו תקין. "אבל אלו דברים שהתגמדו אל מול המשימה", הוא אומר.

כשתמו שלושת חודשי הלחימה הראשונים, ע' הלך להיבדק. הגילוי היה מטלטל: גידול סרטני במעבר בין הוושט לקיבה.

"לקח לי די הרבה שעות לעכל. בהתחלה חשבתי שפשוט נכנסים לניתוח, מוציאים את הגידול וחוזרים לחיים. זה לא היה ככה".

בתום שלושה שבועות של בדיקות מקיפות הוגדר הגידול בדרגה 3-4. ע' נדרש לעבור סדרת טיפולים כימותרפיים כדי להקטין את הגידול לקראת ניתוח מורכב. שבועיים לפני הטיפול הראשון הוא הבין שעליו לשתף את המפקדים שמעליו, מתוך ידיעה שבסבב הקרוב לא יוכל להמשיך לפקד על הגדוד.

החששות לפני הטיפולים הלכו וגברו. "הרופא שליווה אותי היה לחוץ להתחיל, ודרכו הבנתי עד כמה המצב דרמטי. אני זוכר שיום אחד פתחתי את המחשב וקראתי רשימה שהכנתי פעם, של דברים שאני רוצה להספיק בחיים. הסתכלתי עליה ולא הייתי בטוח שאגיע לכולם.

"חוץ מזה, כל תקופת הטיפולים היא תקופה מאוד חשוכה לנפש האדם. קשה מאוד למצוא את האור, וצריך להיות מאוד חזקים בשביל זה. אחרי כל טיפול צריך להרים את הראש ולסחוב עד הטיפול הבא. בנוסף, כמובן, לפני הניתוח היו חששות. הבנתי שזה ניתוח מאוד מורכב ולא שגרתי. החשש היה איך אעבור את הניתוח, והחשש השני היה איך הגוף יהיה אחריו".

שבועיים לפני תחילת הטיפולים החליטו ע' ורעייתו לשתף את הילדים. הבת הבכורה, שהייתה אז בתיכון, אמרה לו: "אבא, אתה חזק, אני סומכת עליך, אתה תעבור את זה". הבן השני, שהיה בחטיבת הביניים, היה רגיש יותר וקצת דמע. את הבת הקטנה, שהייתה אז בכיתה ג', החליטו בני הזוג שלא לשתף, משום שלא תבין את משמעות הדברים. ע' שיתף גם את חבריו הקרובים, שבזכותם ובזכות החיבוק שלהם ושל בני המשפחה עברו הטיפולים בקלות יחסית.

הרופאים דחקו בו לעזוב הכול ולהתרכז רק בהחלמה, אך ע' סירב לוותר. "היה לי קשה עם ההמלצה הזו. כמו שהמשכתי לעבוד, בחרתי להמשיך גם בתפקיד בצבא. היה לי ברור שאחרי סבב הטיפולים אני חוזר לשרת. זה נתן לי משהו להיאחז בו".

תקופת הטיפולים הייתה קשה משציפה. "היו ימים שלא יכולתי לדבר עם אף אחד. מי שלא חווה את זה - לא יכול להבין. עברתי ארבעה טיפולי כימותרפיה אגרסיביים מאוד לקראת הניתוח. למזלי, לא היו הפעלות מבצעיות בגדוד בתקופה הזו". הקצינים שתחת פיקודו לא ידעו על המחלה, וגם אלו שראו אותו במצבו - חולה וללא שיער - בחרו ברגישות שלא לפתוח את הנושא.

הכימותרפיה עבדה, הגידול קטן וע' נכנס לניתוח. "זה היה ניתוח הרבה יותר מורכב ממה שדמיינתי. במהלכו הסירו חלק מהקיבה וחלק מהוושט, וההחלמה הייתה ארוכה". בהמשך עבר עוד מספר טיפולים כדי לוודא שהסרטן מוגר לחלוטין.

בספטמבר 2024, במהלך הפעלה מבצעית של כוח קטן בצפון, ע' החליט להצטרף כדי לבחון את יכולותיו. "לאט לאט התחלתי להתחזק. בדצמבר 2024 כבר הצטרפתי ל-50 ימי תעסוקה בתפקוד מלא. ב-2025 כבר נכנסתי רשמית לסטטוס של 'מחלים', עם ביקורת פעם בחצי שנה".

עבורו, הגדוד הוא בית. "אני גאה להנהיג גדוד חילוץ ולראות את ההתגייסות המרשימה לשירות בו. אנחנו גדוד צפוני ומגוון - יש אצלנו דרוזים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. אנחנו גם גדוד מעורב שבו 35% הן לוחמות, וחלקן מפקדות".

כשנשאל מה היה אומר למי שבמצב כזה בוחר להניח הכול בצד, גילה סא"ל ע' אמפתיה. "אני מאוד מבין אותם. רבים מחליטים קודם כול להתפטר מהעבודה ולעזוב את המילואים. אבל בפן הנפשי - כשיש לך עוד משהו לעסוק בו מלבד המחלה, זה מונע ממך לשקוע. יהיו כאלו שיגידו שהלחץ היומיומי של עבודה ומילואים לא תורם להחלמה, אבל מבחינתי לא הייתי משנה דבר. השירות נתן לי אור וכוח לדחוף את עצמי ולהרים ראש. בסופו של דבר גם המערכת הצבאית ידעה להכיל אותי ולא קיבלה החלטות מעל הראש שלי. אני שמח שניתנה לי הזכות לבחור."