"קפאתי ולא ידעתי מה לעשות": העדויות הקשות על התקיפות המיניות במקוואות החרדיים

שמואל (שם בדוי) הכיר לראשונה את המקווה רק בנערותו, לאחר שאביו מנע ממנו לטבול לפני גיל בר המצווה - זאת בניגוד לנוהג הרווח בקהילתו, שבה גם ילדים בני 10 טובלים בערבי שבתות וחגים. בין כותלי הישיבה בנתניה, שמואל, כיום בן 25, זוכר היטב את הפגיעות המיניות שחווה.

הפגיעות וההטרדות המיניות במקוואות הן פצע פתוח, כואב ומושתק במגזר החרדי, ובמיוחד בקהילות החסידיות. בעוד שעבור רוב הציבור המקווה מסמל מקום של טהרה והכנה רוחנית לתפילה, עבור נערים וילדים רבים הוא הופך למרחב של פחד, טראומה וצלקות שילוו אותם לאורך חייהם.

במגזר החסידי נערים מתחילים לפקוד את המקוואות באופן קבוע כבר בגיל בר המצווה, ולעיתים אף קודם לכן, כשהם חסרים ידע, מודעות או הכוונה בכל הנוגע למוגנות אישית.

המפגש היומיומי של ילדים ונערים, הנמצאים בעירום מלא בחלל אחד וצפוף לצד גברים מבוגרים, יוצר כר פורה להטרדות, לניצול מיני ולפגיעות חמורות. עדויות רבות שהגיעו לידי מערכת "היום" מצביעות על קשר שתיקה מערכתי, שבמסגרתו הפגיעה הופכת לתופעה מוכרת - רבים מודעים אליה, אך מעטים מדברים עליה.

העדויות שמובאות בתחקיר זה הן רק קולות בודדים מתוך שורה ארוכה של עדויות נוספות, קשות ומטלטלות לא פחות, שאינן יכולות להתפרסם בשלב זה בשל חיסיון ורגישות הנפגעים.

בלי מודעות ובלי הגנה: כשהנערים לא הבינו שהם נפגעים

בישיבה שבה למד שמואל הונהגו שעות נפרדות לטבילת נערים ולטבילת אברכים. אולם, מנהל רוחני בישיבה, אדם בשנות ה-50 לחייו, ניצל לכאורה את מעמדו והתעקש להגיע דווקא בשעות המיועדות לבחורים הצעירים.

"הוא תמיד היה מצטופף ודואג שירגישו אותו", מספר שמואל. "הוא היה נכנס ויוצא פעמיים כדי שתהיה לו הזדמנות להתחכך כמה שיותר. ביום ראשון אחד הוא לקח אותי לחדר שלו ושאל: 'תגיד, אתה מאונן? אתה חושב שזה בסדר? אתה יכול לדבר איתי על זה?'"

חוסר המודעות למוגנות מינית בקרב בני הנוער הותיר את שמואל מבולבל מול הסיטואציה. "הבנתי שיש בזה משהו לא תקין, אבל לא הבנתי את חומרת העניין. באמת, בתמימות, בהרבה מאוד מהמקרים חשבתי שזה קרה בטעות", הוא מסביר. "המציאות היומיומית והיעדר ההיכרות עם עולם המושגים הזה גרמו לכך שרק בגיל מבוגר יותר הבנתי שיש כאן בעיה".

בעקבות האירועים הללו הפסיק שמואל לפקוד את המקוואות כבר בגיל צעיר, תוך שהוא מסתיר את הסיבה ממשפחתו - שראתה באי-הטבילה פגם חסידי.

"במקווה לא דיברו על מוגנות - רק על איסורים"

דוד (שם בדוי), כיום בן 20, שגדל בחסידות סגורה באשדוד, מתאר כיצד הפכה הטבילה במקווה לחוויה מאיימת עבורו. "נערים מתחילים לטבול באופן סדיר עם כניסתם לישיבה, בסביבות גיל 13-14, ולעיתים גם משום שאין להם מקלחות נאותות בישיבה", הוא מספר.

דוד מתאר כיצד נהג להגיע למקווה גם כדי להתקלח, ושם מצא את עצמו שוהה במלתחות ובבור הטבילה לצד גברים מבוגרים. "אתה לא באמת מבין את כל העניין הזה של מין. אתה לא מכיר בכלל את העולם הזה של הטרדות או של מיניות באופן כללי", הוא מספר, ומתאר שגרה של תחושת אי-נוחות מתמשכת.

"קורים הרבה מקרים שבהם אתה חווה אי-נעימות מצד אנשים מבוגרים שמסתכלים עליך, מתקרבים ואפילו מנסים להתחכך בך". לדבריו, ההבנה שמשהו אינו כשורה הגיעה רק שנים לאחר מכן, מחוץ לכותלי המקווה.

הוא מספר על גבר בשנות ה-30 לחייו שנהג לטבול איתו מדי יום באותה שעה, להתקרב אליו ולחייך באופן שעורר בו תחושת אי-נוחות חזקה.

"פעם הלכתי עם חברים ברחוב וראיתי אותו. זה ממש גרם לי לקפוא. אפילו לא הבנתי למה. הרגשתי בושה ופשוט קפאתי במקום. פגשתי את ההוא מהמקווה".

למרות תחושותיהם של הנערים והחשיפה למצבים מורכבים, דוד טוען כי במערכת החינוכית אין גורם שמסביר להם ממה להיזהר וכיצד לזהות מצבים בעייתיים. לדבריו, השיחות עם המשגיחים עוסקות בעיקר בהפחדות מפני מחשבות אסורות, ללא התייחסות למוגנות מינית ולהתמודדות עם סכנות בסביבה שלהם.

"בגיל הזה אין לך אומץ להגיד לא"

העדות הקשה ביותר שאנו יכולים לפרסם בשלב זה היא של שלמה (שם בדוי), בן 18, שמתאר פגיעות חוזרות ונשנות שחווה מאז החל לפקוד את המקווה בבני ברק, בגיל 13. שלמה מספר כי בתחילה התבייש להיכנס למקווה, ולכן נהג לטבול בשעות הצהריים, כשהמקום היה ריק יחסית. עם המעבר לישיבה והמעבר לטבילות בשעות הבוקר, הוא מצא את עצמו מול מתפללים רבים ותחושה מתמדת של חשיפה לעיניים בוחנות.

"הרגשתי לא נעים ברמה הכי גבוהה שיש, נכנסים לי לפרטיות. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי", הוא מספר.

בגילוי לב הוא מתאר את הפגיעות שלדבריו חווה לאורך השנים. "עברתי במקווה כמה וכמה פעמים התעללויות קשות, עד שפשוט הפסקתי ללכת למקוואות. זה יכול להיות בחור בן 16-17 שמתחיל לעשות לך עיניים, ואז אתה נכנס למים. הוא הולך אחריך, ואז שולח יד או רגל לאזור המוצנע. זה יכול להיות גם אדם בן 40 שמסתכל עליך, וברגע שאתה נכנס למים מנסה לגעת בך או להיצמד אליך עם הגוף. זה יכול להיות גם מישהו בן 70".

לדבריו, נערים צעירים מתקשים להגיב בזמן אמת מול מצבים כאלה. "ברגע הזה אתה קודם כול מרגיש פחד. אתה יודע שזה לא בסדר, גם מבחינתך וגם מבחינתו. בגיל הזה אין לך עדיין מספיק אומץ להגיד לא. אתה קופא ואין לך מה לעשות עם זה. או שאתה יוצא, בורח, או שאתה פשוט נותן לזה לקרות".

שלמה מספר כי בשלב מסוים הבין שעליו להגן על עצמו, ובחר לעזוב את העולם החרדי בגיל צעיר. כיום הוא מטופל ומשקם את חייו, אך לדבריו הוא אינו מסוגל לעמוד מנגד כשהוא מזהה מצבים דומים.

הוא מספר כי באחד המקרים הבחין באדם שלטענתו עקב אחר ילד לתוך המים ואיים עליו כדי שיישאר במקום. "הלכתי לשם וצעקתי עליו: 'או שאתה יוצא, או שאני נכנס אליך ומפוצץ לך את הפנים'".

"שעות של שהייה במקווה - נראה כמו בילוי, לא כמו טבילה"

עדותו של ישראל (שם בדוי), צעיר חסידי בן 18 מביתר עילית, מציגה כיצד לדבריו מציאות חריגה הפכה עבורו במשך השנים לשגרה.

"אני אגיד לך, זה לא היה כזה סיפור דרמטי מבחינתי, כי זה כבר הפך להיות נורמלי", הוא משתף. "כשהייתי הולך למקווה ואנשים היו מסתכלים - זה היה נורמלי. נכון שזה הזוי, אבל מבחינה רגשית זה לא באמת הפריע, כי התרגלנו. זה אפילו לא הזיז לי".

ישראל פקד את המקוואות באופן קבוע מגיל 13 ועד גיל 16, אז החליט להפסיק. רק כיום, ממרחק הזמן, הוא מסוגל לדבריו לעכל את המציאות שאליה נחשף כילד.

"אז לא חשבתי על זה. היום זה אחד הדברים המגעילים שיש. מקווה זה מקום מפחיד ונורא. ילד בן 13 לא אמור להסתובב בעירום בין בני 20 עד 80 בעירום. זה נהיה נורמלי במגזר החרדי".

את עיקר הביקורת שלו מפנה ישראל כלפי מה שהוא מתאר כתרבות של שהייה ממושכת ובילוי סביב המקוואות - מציאות שלדבריו מטשטשת גבולות ועלולה ליצור מרחב שבו פגיעות מתאפשרות.

"נכון, התרגלנו כי גדלנו על זה, אז זה נשמע נורמלי - אבל זה לא, בכלל לא. כל האנשים האלה שיושבים שעות במקוואות הם פדופילים וסוטים. מילא היית אומר: באו, טבלו והלכו. אבל הם יושבים שם עירומים, מדברים על חדשות כאילו זה בילוי".

"בלי הכנה ופיקוח, הנערים נותרים חשופים"

פנחס וייס, עובד סוציאלי ומנהל המרכז הטיפולי "מבטח" בירושלים, העוסק בטיפול בטראומה, מניעת פוגענות וקידום שיח המוגנות במגזר החרדי, מצביע על שורש הבעיה ומציע צעדים לשינוי.

לדבריו, המנהג של טבילת גברים במקוואות התקבע בקהילות החסידיות עוד מימי הבעל שם טוב, כחלק מההכנה לתפילה, והשתרש עמוק מבחינה חברתית וקהילתית - כך שלא ניתן פשוט לבטל אותו. אולם, לטענתו, השילוב בין טקס דתי, היעדר מודעות וחוסר פיקוח יוצר מציאות רגישה שעלולה לאפשר פגיעות.

"כשנער בן 13 או 14, שאין לו שום מושג, אין לו שום הכנה ואין שם גורם שמפקח בזמן אמת - הסיכוי שיתרחש מקרה כזה הוא כמעט 100 אחוז", מדגיש וייס.

לדבריו, נפגעים צעירים אינם תמיד מזהים בזמן אמת את החוויה כפגיעה מינית ברורה, אלא נותרים מבולבלים ולעיתים נושאים תחושות אשמה. רק בגיל מבוגר יותר, לדבריו, עשויה להתברר אצל חלקם הזיקה שבין הטראומה שחוו לבין החוויה הדתית של טהרה במקווה.

כדי להביא לשינוי משמעותי, וייס מצביע על שני צעדים מרכזיים: הראשון, אחריות ציבורית במקוואות פרטיים. לדברי וייס, מאחר שחלק גדול מהמקוואות אינם נמצאים תחת פיקוח ישיר של המועצות הדתיות, מוטלת על בעלי המקוואות אחריות מוגברת לנקוט צעדי מניעה. בין היתר הוא מציע התקנת מצלמות אבטחה באזורי הכניסה, היציאה והמלתחות - כאמצעי הרתעה ופיקוח.

השני, שיח הורי וחינוך למוגנות. וייס מדגיש כי האחריות המרכזית מתחילה בבית. "החלק הכי חשוב הוא שכל ילד יקבל מההורים שלו את ההבנה מה קורה שם, מה עושים במקווה ובעיקר גם מה לא אמור לקרות שם".

לדבריו, נער שמגיע עם ידע ברור כי אין לאיש זכות לגעת בו או להתחכך בו, יוכל לזהות מצבים בעייתיים, להציב גבולות בזמן אמת ולפנות להוריו לקבלת תמיכה - ובכך לצמצם את הסיכון לפגיעה ולהשלכותיה.