לא נגד החיילים: למה משמעת היא דווקא אחריות פיקודית?

האירועים בגדוד צבר אינם סתם משבר משמעת נקודתי, אלא תזכורת לאמת בסיסית: מפקד שאוהב את חייליו - דורש מהם סדר ומשמעת. רק כך מנצחים במלחמה.

"על אהבה הוא מדבר, בה הוא פותח", אומר אלתרמן - והוא צודק. שנים ארוכות שירתי ביחידות החי"ר של צה"ל, כחייל וכמפקד. לאורך כל דרכי הפיקודית, ידעתי והאמנתי שהיחס לחיילים חייב להיות מושתת בראש ובראשונה על אהבה, הערכה וכבוד הדדי. אלא שאסור להתבלבל: אהבה פיקודית אין פירושה הפקרות, ואכפתיות אינה טשטוש גבולות.

אירועי המשמעת האחרונים בגדוד צבר הם אירועים חמורים במיוחד, כאלה שמערערים את היסודות העמוקים ביותר של הצבא.

המשמעת הצבאית אינה גחמה של מפקדים, ולא נועדה לספק יצר של שליטה. המשמעת היא־היא התשתית המאפשרת לצה"ל לפעול, להילחם ולנצח. מפקד שבאמת אוהב את חייליו ודואג לשלומם, דואג קודם כל שהיחידה שלו תהיה ממושמעת. יחידה שאין בה סדר ומילוי פקודות היא יחידה שתיכשל במבחן הקרב, לא תשיג את משימתה ותסכן חיי אדם מופקרים.

תופעות נורמטיביות פסולות

צה"ל נמצא כבר כמעט שלוש שנים בלחימה אינטנסיבית ומתמשכת. בתקופות ממושכות של לחימה קשה, קיימת סכנה מוגברת לשחיקת המשמעת: הלחץ המתמיד, העייפות הצבורה, חוסר הוודאות ותחושת היוהרה שעלולה לאפיין חיילים צעירים שחוו קרב - כל אלה מהווים כר פורה להתפתחות תופעות נורמטיביות פסולות.

מפקדים מצוינים לא עוצמים עיניים מול תופעות כאלה, הם מתמודדים איתן בנחישות ובלי פחד.

אסור לנו ליפול למלכודת הרדודה ולהסתכל על האירועים הללו דרך פריזמה של "לוחמים מול מפקדים", או חיילים פשוטים מהשטח לעומת קצינים "מנותקים". זו אינה המציאות. מפקדי צה"ל צומחים מתוך השורות. הם עצמם היו חיילים פשוטים אך אתמול.

צורת הפיקוד בצה"ל מבוססת על שותפות גורל: מה שהחייל עושה - המפקד עושה לצידו.

אל לנו לזרוע חוסר אמון הרסני בין הלוחמים למפקדיהם. מפקד אמיתי דואג לחייליו - ומתוך הדאגה הזו בדיוק הוא דורש משמעת ברזל. רק כך נשמור על חייהם, ורק כך ננצח.

הכותב הוא ממובילי תנועת "נקראים לדגל"