כשהגענו השבוע להלווייתו של הסנאטור לינדזי גראהם, לא באנו רק כדי להיפרד מידיד של ישראל. באנו לחלוק כבוד לאדם שבמהלך התקופה הקשה ביותר בחיינו המחיש לנו מהי מנהיגות – ומה ישראל זקוקה לו היום יותר מאי פעם.
הכרנו את הסנאטור גראהם זמן קצר לאחר מתקפת 7 באוקטובר, כאשר בננו, סרן עומר נאוטרה ז"ל – אזרח אמריקני־ישראלי שהתנדב לשרת כחייל בודד – נחטף בידי חמאס מהטנק הבוער שהכוח שפיקד עליו דהר עמו לגדר ב־6:30 בבוקר, בניסיון לעצור את חדירת מחבלי הנוחבה בין קיבוץ נירים לניר עוז.
כבר מראשית המלחמה היה הסנאטור גראהם מהקולות הברורים והנחושים ביותר בסנאט שקראו לשחרור החטופים ועמדו לצד ישראל. הוא דיבר בבהירות על תפקידה של איראן בתמיכה בחמאס, והאמין שלא ניתן יהיה להגיע ליציבות אזורית כל עוד חמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה.
זמן קצר לאחר מכן הוא הוביל משלחת דו־מפלגתית לסעודיה, לישראל ולמצרים. הוא האמין שחמאס אינו יכול לטרפד את האפשרות לעצב מחדש את המזרח התיכון באמצעות ברית אזורית רחבה נגד איראן ושלוחותיה. מבחינתו, אלה לא היו מטרות של רפובליקנים או של דמוקרטים; אלה היו אינטרסים אסטרטגיים של ארצות הברית ושל בעלות בריתה.
כך הוא התנהל גם מולנו.
הוא לא אמר לנו את מה שרצינו לשמוע, הוא אמר לנו את מה שהאמין שהוא נכון. הוא לא פיזר הבטחות שלא יכול היה לקיים ולא נטע תקוות שווא, אבל תמיד הקשיב, שאל שאלות ופינה לנו זמן. באחד המפגשים עם משפחות החטופים הוא אמר משפט שלא נשכח: "הלוואי שכולכם הייתם הבוחרים שלי".
לאורך המאבק להשבת עומר, ובהמשך להשבת גופתו לקבורה, ניסינו לנהוג באותה רוח.
כבר ב־15 באוקטובר 2023, כאזרחים אמריקנים, קיבלנו שיחת טלפון מדונלד טראמפ. הוא היה אז נשיא לשעבר ואדם פרטי. הודינו לו על תמיכתו, ובאותה שיחה אמרנו לו דבר אחד שהיה חשוב לנו יותר מכל: שסוגיית החטופים חייבת להישאר סוגיה הומניטרית, ולא להפוך לכלי במאבק הפוליטי האמריקני – במיוחד בשנת בחירות.
כך פעלנו במשך כל המאבק.
עבדנו עם ממשל ביידן ולאחר מכן עם ממשל טראמפ. נפגשנו עם נשיאים, עם חברי ממשל, עם סנאטורים וחברי קונגרס משתי המפלגות. כאשר הוזמנו, השתתפנו הן בוועידה הרפובליקנית והן בוועידה הדמוקרטית. מעולם לא שאלנו מי יקבל את הקרדיט; שאלנו רק מי יכול לעזור.
האמנו אז – ואנו מאמינים גם היום – שמעורבותה של ארצות הברית הייתה מרכיב קריטי במאמץ להשבת כל החטופים. לארצות הברית הייתה יכולת השפעה שאין לאף מדינה אחרת: על מדינות האזור, על השחקנים המעורבים וגם על ממשלת ישראל. כדי למצות את ההשפעה הזו נדרשה מחויבות של שני הממשלים ושל שתי המפלגות. היום, לאחר שכל החטופים שבו הביתה, אמונתנו בכך רק התחזקה. גורלם של החטופים היה גדול מכל מערכת בחירות.
זהו גם הלקח שאנו לוקחים מלינדזי גראהם.
ישראל נמצאת היום במקום אחר מזה שהייתה בו לפני שנים ספורות. התמיכה בה בארצות הברית כבר אינה מובנת מאליה. השיח הציבורי נעשה מקוטב יותר, והיחס לישראל הופך בהדרגה לנושא המזוהה עם מחנה פוליטי אחד יותר מאשר עם האחר. זו מגמה שמדאיגה אותנו מאוד. זו אינה רק שאלה של תדמית; זו שאלה של ביטחונה הלאומי של ישראל.
השבת החטופים הייתה משימה לאומית. ההתמודדות עם איראן, המאבק בטרור והברית האסטרטגית עם ארצות הברית ימשיכו ללוות אותנו גם בשנים הבאות. אף אחת מהמשימות הללו אינה יכולה להיות תלויה בזהותו של הנשיא המכהן או בהרכבו של הקונגרס. אלה אינטרסים ארוכי טווח של מדינת ישראל, ולכן הם חייבים להמשיך ליהנות מתמיכה רחבה של רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.
דווקא משום כך, ישראל זקוקה היום לדיפלומטיה מתוחכמת יותר, סבלנית יותר וארוכת טווח יותר. דיפלומטיה שאינה מסתפקת ביחסים טובים עם הממשל המכהן, אלא מטפחת בעקביות קשרים, אמון ושותפויות עם שני צידי המפה הפוליטית האמריקנית. תמיכה דו־מפלגתית אינה מובטחת; היא נכס שצריך להשקיע בו, לשמור עליו ולחדש אותו ללא הרף.
כשעמדנו היום בהלווייתו של לינדזי גראהם, לצד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומנהיגים רבים נוספים, חשבנו פחות על הפוליטיקאי שהיה, ויותר על הלקח שהשאיר אחריו.
לינדזי גראהם היה רפובליקני גאה, אבל הוא הבין שיש משימות שגדולות ממפלגה. אנחנו מאמינים שגם ישראל חייבת לזכור זאת. לא מפני שזה נכון פוליטית. מפני שזה חיוני לעתידה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו