התפכחתי? איך אפשר שלא: הדרך הארוכה מאוסלו - ועד לטרגדיה של יותם

היי, איריס היקרה. איזה נהדר לך שנולדת בחיפה, בשכונת פועלים, בחיפה האדומה. את עוד זוכרת את מצעדי אחד במאי, נכון? גדלת בצל הסיפורים שסבא שלך היה נוטר בצבא הבריטיושאחר כך קיבל תפקיד להיות מנהל תחנת הרכבת בבנימינה.

היה גם סיפור אחד אפלולי, שנכנסו אליו הביתה והרביצו לו מכה חזקה בראש, משהו שקשור לטעות בזיהוי? אולי לא. אולי הוא נחשד בשיתוף פעולה עם הנהגת המדינה דאז, ההגנה. איריס אהובה, שם הכל התחיל. הסכסוך הפנימי הנורא בינינו.

נקפוץ כמה שנים קדימה, איריס יקרה. והנה את כבר אישה, לא ילדה וכבר לא בחסות המשפחה הציונית שעלתה לפלשתינה בשנת 1934, עם קיבוצי השומר הצעיר שהאמינו בדו קיום, במדינה דו לאומית, ערבים ויהודים חיים יחד. ככה גידלו אותך גם בתנועת מחנות העולים.

שנת 1995 - את כבר בת 30 עוד מעט. התחתנת, יש לך שני ילדים. אחד מהם,יותם הקטן רק נולד. את עובדת לפרנסתך וחיה בדיוק בקצה השני של הארץ, מקום שנכבש בדם, יזע ודמעות במלחמת השחרור. בנגב המערבי , קיבוץ גבולות.

לא שמת לב שגם אנשים תמימים שהולכים בירושלים נרצחים בפיגועים באוטובוסים? גם הם לא היו צריכים להיות שם? אין לך אמפתיה כלפי אותם "מתיישבים". הם האשמים

את לא ממש מודעת לסיפור הגדול, את רוצה להאמין, בדיוק כמו ההורים שלך וכמו הסבים שלך, שניתן לחיות ביחד. את אדם הומאני, שוחר טוב, מאמינה בשלום. מגיעים הסכמי אוסלו, את ובעלך בעננים, השלום בפתח, רבין יביא לנו אותו. כל הבעיות מעתה ייפתרו. לא יהיו יותר הרוגים והבנים שלך לא יילכו לצבא.

בנובמבר 1995 הכל מתנפץ. את עדיין רואה רק צד אחד, את זה שהכשיל את הסכמי השלום, מחנה הימין. כך רוצים שתאמיני. את מתחילה לפתח כעס אל העם שלך, הם אשמים.

הסבת את גבך לצער ולכאב

בשנת 2005 כשאת תכף בת 40, נוספה עוד ילדה למשפחה, את עדיין גרה בקיבוץ גבולות ומאז שנת 2000 לא נפסקים הפיגועים מעבר לגדר. את שואלת את עצמך: למה אנחנו צריכים להיות שם? מה אנחנו עושים שם? מעצבנים בכוונה את המתיישבים הערבים המסכנים שרק רוצים לחיות איתנו בשלום?

לא שמת לב שגם אנשים תמימים שהולכים בירושלים נרצחים בפיגועים באוטובוסים, גם הם לא היו צריכים להיות שם? הכעס גואה בך, את מרחמת על החיילים שלנו, אין לך אמפתיה כלפי אותם "מתיישבים". הם האשמים.

בזמן שאותם מתיישבים מגורשים מבתיהם היפים, המושקעים והמטופחים, את מסיבה את גבך לצער ולכאב שלהם, שוכחת מי הם בני עמך ובכך שוב משחזרת את אותה מכה שקיבל סבא שלך על ראשו והצלקת נשארת לכל חייך. כאב גדול.

איריס אהובה, כואב לכתוב את הדברים מהמרחק הזה, עברו כמעט שלוש שנים, התפכחת? נראה לי שכן, איך אפשר שלא. אחרי שהאנשים שהאמנת כל חייך שאפשר לחיות אתם, נכנסו באופן מכוון, מתוכנן, מחבלים חמושים, יחד עם ערב רב אספסוף עזתי, מוסלמי קנאי, תוקפני ורצחני - לבית של הבן שלך, חטפו אותו, כלאו אותו וגרמו למותו, יחד עם עוד אלפים מבני עמך. התפכחת. וטוב שכך.

הכותבת היא אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף לעזה והצליח להימלט עם שני חטופים נוספים, אך שלושתם נהרגו בשוגג מירי כוחות צה"ל