"נאבקת בכל כוחותייך": זהבה שאול, אמו של אורון שאול, מובאת למנוחות

זהבה שאול, אמו של סמ"ר אורון שאול, מובאת היום (ראשון) למנוחות בבית העלמין בפורייה עילית. זהבה, שהלכה לעולמה ביום שישי האחרון כשהיא בת 71, תיטמן לצד בעלה הרצל, ובנה אורון זכרם לברכה.

מאז שנפל בקרב ברצועת עזה במבצע "צוק איתן", הוחזקה גופתו של אורון בידי מחבלי חמאס, ואמו זהבה לא חדלה להאמין בהשבת גופתו של בנה לקבר ישראל. לפני שנה וחצי זכתה זהבה להשתתף בהלוויותו לאחר שהושב בחודש ינואר 2025 לחילוץ שגופתו חולצה מתוך עזה במבצע משותף של שב"כ וצה"ל. שנה וחצי לאחר שהושב, הלכה אמו זהבה לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן.

"מודה שזכיתי להיות הבן שלך"

בניה של זהבה, אופק ואבירם, ספדו לאמם. "אמא שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם. מהרגע הזה פחדתי כל חיי. את כל עולמי. אמא את לא יודעת בכל בוקר שהייתי מתעורר הייתי אומר מודה אני, לא את התפילה אלא פשוט מוקיר תודה עלייך. שהייתי מתעורר לפנייך הייתי עולה אלייך לחדר, מסתכל עלייך ישנה ואומר תודה. תודה שאת נושמת שאת בריאה שאת חזקה. הייתי מודה שאת קמה כל יום מחדש עם כוחות שאין לתאר. כי אם המסע המפרך שעברת כל יום הרגיש כנס. אני מודה שזכיתי להיות הבן שלך. היית כל כך אוהבת תומכת ובנוסף להכל כל כך מצחיקה שלפעמים הבטן היתה כואבת" ספד לה הבן אופק.

עוד הוסיף ואמר: "לפני עשרים שנה שהרופאים אמרו שלא יהיה לך סיכוי לצאת מהמחלה. והצלחת , קראו לך נס רפואי. לאחר מכן מאבק של 11 שנה להחזיר את בנך הביתה, ולאבד בדרך את אבא, בעלך. וגם בתקופה האחרונה בבית החולים פשוט לא ויתרת לרגע. כואב לי שלא תראי את הנכד שלך גדל וקורא לך סבתא, כואב לי שהפרק אחרי המאבק להחזיר את אורון היה קצר מידי. אסיים שאמרת במשפט מהלב מבלי לכתוב ביום הלוויה של אורון מבלי לכתוב, 'כל מה שאגיד יהה כעין וכאפס לעומת מי שאת באמת, אני כל כך אהוב אותך שאני לא יודע מה להגיד. קשה לי מאוד, יש לי הרבה מה להגיד אבל כבר אין לי כוחות".

הבן, אבירם, נשא גם הוא דברים: "כל מה שרציתי בחיים זה להפוך אותך לאישה מאושרת. אני מקווה שהצלחתי ברגעים מסוימים להסב לך אושר. מהחתונה ועד הלידה של יהונתן. היית אמא מופלאה. אני מודה לאלוהים שזכית לראות את אורון חוזר הביתה. השני שהיתה לך הזכות להיות סבתא. תמיד אמרת לי שזה הדבר שאת הכי רוצה. עצוב לי שלא זכית להנות מיהונתן יותר. בקרב על הסרטן כשהרופאים לא נתנו לך סיכוי לחיות ועד לקרב להחזרת אורון. לימדת אותנו שיעור חשוב על אמונה וצדקת הדרך. קודם כל להיות בני אדם אחר כך כל השאר".

"סמל של אהבה, אמונה ונחישות"

ראש המועצה האזורית עמק הירדן, עידן גרינבאוים, ספד לה בכאב: "בצער עמוק הגענו לסופו של מסע. אישה יקרה ואצילת נפש שהפכה עם השנים לסמל של אהבה, אמונה ונחישות. היא הקדישה את חייה להשבתו של אורון, אבל הדאגה לכל המשפחה הייתה נר לרגליה. היא הובילה את הדרך ואנחנו היינו לצידה. לפני שנה וחצי זכתה לראות את משאלתה מתקיימת, ואורון הושב לקבורה".

תא"ל עדנה איליה, קצינת נפגעים ראשית, תיעדה את גודל הסבל והגבורה של אם שנשאה על כתפיה מציאות בלתי אפשרית: "יש אנשים שהחיים מעמידים אותם במבחנים שקשה לדמיין. בכל זאת המשכת להחזיק בתקווה ולהיכנס לליבו של עם ישראל כולו. ביום שאורון נחטף, נכנסת למציאות שאף אחד לא צריך להכיר. במשך 11 שנים התפללת להשבתו, נשארת העוגן של המשפחה והמשכת להחזיק את הבית באמונה ובשקט. זהבה דיברה כאמא. לא סיסמאות - אמא שרצונה לראות את בנה חוזר הביתה".

"נאבקת בכל כוחותייך"

גיסה של זהבה, יוסי, תיאר בדבריו את החיוך שלא מש מפניה למרות הייסורים: "זהבה, על כל משמרייך וגלייך תמיד היה חיוך. בכל צומת ומשבר מעולם לא ראיתי אותך עצובה. בימים של מאהל המחאה בירושלים ובכל המסע להשבתו של אורון - נאבקת בכל כוחותייך. לימדת את עם ישראל שיעור חשוב בהורות. מצאת את הדרך, ולנצח אזכור את החיוך שלך". הוא הבטיח כי "הצבא" שליווה את דרכה במאבקה ימשיך לעמוד חזק מאחורי בניה, אבירם ואופק.

מומי נמימי, אחיינה של זהבה, הוסיף בדמעות: "קשה להאמין שאת אינך וכבר לא איתנו. עבור רבים היית אמא של אורון - סמל לאהבת אם, לעוצמה, להתמדה ולנחישות שאין לה גבול. עבורי היית תמיד דודה זהבה. עמדת כמו לביאה פצועה, נלחמת במחלה ולא ויתרת לרגע. הבטחת וקיימת. בדרך איבדת את הרצל, שוכחותיו לא עמדו בכאב ובציפייה. יהיה זכרך ברוך".