לפני עשרים ואחת שנים הוסיפה ממשלת ישראל בהנהגת אריאל שרון חורבן נוסף למניין האסונות הלאומיים שהתרחשו בתשעה באב. זה היה אירוע "ההתנתקות" שהחריב את יישובי גוש קטיף וארבעה מיישובי צפון השומרון.
הייתי אז מפקד אוגדה 36 שקיבלה את המשימה לעקירת יישובי גוש קטיף. קשה להאמין שתחילת המבצע נקבעה, אולי באקראי, ליום תשעה באב. מתוך הבנת הסמליות, פתיחת המבצע נדחתה ביממה.
בשעות אחר הצהרים של הצום, נפגשתי באוהל במחסום כיסופים עם הרב יעקב מדן. הוא הגיע מביתו בגוש עציון טעון כעס על הגזירה הנוראה, אבל חדור באחריות אישית למאמץ לריסון התדרדרות למלחמת אחים. הוא הציב חמישה תנאים שאם יופרו לא נצליח לעצור הסלמה מסוכנת, אחד מהם היה הדרישה שלא לפנות נשים ונערות על ידי חיילים ושוטרים גברים. השתדלתי לעמוד בכל התנאים שהציב.
בסיום פינוי היישובים, במאמץ שארך פחות משבועיים, פחות מכל מה שתוכנן, ידעו כולם להכיר בהישג הגדול של הצלת עם ישראל ממלחמת אחים. היו שטענו עד כדי ציניות, כי האיום לאלימות קשה התגלה כמופרך. האמת כפי שהובנה לי, הייתה שפוטנציאל האיום היה לגמרי ממשי, והוא נוטרל מתוך מאמץ משותף של הנהגת המתנחלים על רבניה ומנהיגיה ומתוך גישה נבונה ורגישה של כלל כוחות הביטחון. לי היה ברור אז, שהישג זה הוא אירוע חד פעמי שלא ניתן להשיגו שנית. לעומת זאת, כל אלה שייחלו וממשיכים גם בימים אלה לייחל לעקירות נוספות ביישובי יהודה ושומרון, ביקשו לספר ש"הוכח" כי ניתן להמשיך בעקירה וגירוש יהודים, מבלי להסתכן בטלטלה לאומית בלתי נשלטת.
מרכיב קריטי בעיצוב הפעולה הנכונה של כוחות הביטחון, היה טמון אז בהכרה אותה הצבתי מראשית התהליך - כי אנו מגיעים למשימה הנוראה מתוך כבוד ואהבה לאחים שמדינת ישראל החליטה לעוקרם מביתם. במפגש ראשון עם אלוף פיקוד הדרום באותם ימים אלוף דן הראל, הצגתי את העקרונות למשימה. בשקף הראשון נכתב: "נצבע את הפינוי באור ציוני". אלוף הפיקוד ביטא אי נוחות. לעומתו, תמך בי מפקד המחוז הדרומי במשטרה ניצב אורי בר לב שאמר: "זו הדרך היחידה להתמודדות נכונה".
לא איום, הערכת מצב
האבסורד היה גלוי: ציונות מראשיתה עסקה בהקמת יישובים, בבניין ונטיעה. לא נראה איך ניתן לעקור ולהחריב ב"דרך ציונית". בהמשגת האבסורד סייע לי אברום בורג שטען בעיתון הארץ שההתנתקות היא הזדמנות לתפנית נחוצה בתפיסה הציונית, לקראת "קץ המשוואה ציונות = התיישבות". בהתאם, הגדרתי את אופן ביצוע המשימה בשאיפה מוכרזת מאורח פעולת הכוחות, שלא לפגוע ביסודות החזון הציוני. המשלתי את התהליך הציוני לנהר, שאכן נתקל בימים אלה במכשול גדול. אבל במקום לגרום לנהר, כצפיית אברום בורג, לסגת לאחור, גישת המוצא לפעולתנו תהיה מוגדרת בשאיפה לאפשר לנהר הציוני לעקוף את המכשול ולהמשיך הלאה במלוא התנופה בנתיב זרימתו המסורתי.
במקום הזה נוצרה נקודת מפגש לשותפות גורל ולהסכמות מעשיות בשטח על ריסון המאבק, בתיאום רצוף בין הנהגת המתנחלים לבין מפקדי השדה בשטח.
מאז עברו עשרים ואחת שנים ועדיין, לקראת בחירות הרות גורל, ישנם מנהיגים בישראל הממשיכים לחתור ל"הסדרים" הכרוכים בעקירת מעל מאה אלף יהודים ביו"ש. בינתיים, מאז קיץ 2005, הכול השתנה. למנהיגי מדינת ישראל חייב להיות ברור כי מציאות שהתהוותה, אין למדינה כל יכולת לטלטלת עקירה ללא התדרדרות למלחמת אחים. זה לא איום, זו הערכת המצב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו