הכותל הוא מדרגה בדרך אל ההר

ערב תשעה באב הוא הזדמנות מתאימה לתיקון שיבוש נפוץ, ולעיתים מכוון, שנוקטים פוליטיקאים זרים וישראלים בנוגע לכותל המערבי - שיבוש שהמוסלמים קופצים עליו כמוצאי שלל רב: הכותל המערבי, בניגוד לטעות הנפוצה, אינו המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

התיקון הזה מספק עוד הזדמנות נדירה - להיכנס רק מעט בעובייה של המחלוקת והתחרות המיותרת בין המקום הבאמת הכי קדוש לעם היהודי, שהוא הר הבית, לבין התחליף הזמני, הכותל, שמאות אלפים יפקדו אותו הערב ומחר.

הכותל המערבי הוא אולי "מקדש מעט", החשוב והגדול והקדוש ביותר מכל בתי הכנסת האחרים, אבל אינו מקום המקדש ולא כותלו המערבי של בית המקדש, אלא כותלו המערבי של מתחם הר הבית. הסיבה האמיתית שבעטייה יהודים מתפללים כבר יותר מאלף שנה לאורכו של הכותל, היא המחסומים ההלכתיים והמדיניים שהוצבו בפניהם, להתפלל על הר הבית עצמו, וכמובן היעדרו של המקדש שחרב, ששכן שם, על ההר, מעל הכותל.

הכותל המערבי היה ועודנו פתרון של בדיעבד, ולא לכתחילה; תחליף זמני להר. התפילה לידו היא כעמידה בפרוזדור, כשההר הוא הטרקלין. הפסיקה ההלכתית, שרבנים רבים נסוגו ממנה כיום, התכתבה עם גישה זו, מנעה מיהודים לעלות להר והותירה אותם למרגלותיו.

הדיוק ההכרחי הזה, שרבים מתחמקים ממנו, הוא שעומד מאחורי דברי זלזול ועלבונות שחלק מנאמני הר הבית ממטירים על הכותל, כשהם מתארים אותו כ"קיר תמך סתמי" ו"כמעט חסר ערך". הדיוק הזה הוא שעומד גם מאחורי רבים בממסד הרבני, בעיקר החרדי, שאינם מסתפקים באיסור ההלכתי לעלות להר, אלא משתלחים במי שנוהג אחרת, ואף מחרימים אותו. המחלוקת הזאת, שאינה לשם שמיים, היא מיותרת:

אנשי ההר אינם מבינים שללא ההמונים אשר באים לכותל הם לעולם לא יכבשו את ההר ויישארו לבדם שם למעלה. הם מסרבים להפנים שמי שמשתלח בכותל מנתץ מדרגות חיוניות, שרק על גבן ניתן להגיע גבוה יותר, ושהרוב המכריע של הציבור עדיין לא שם, לא פיזית ולא נפשית.

אנשי הכותל, לעומת זאת, אינם מבינים כמה הם חייבים לנאמני ההר, שומרי הגחלת, שבלעדיהם הר הבית היה נשכח מלב העם היהודי במדינת ישראל ונותר טריטוריה מנוכרת, זרה ובלתי שייכת. להחזיק בריבונות יהודית בירושלים, בלי נוכחות ממשית בהר הבית, זו מעין אהבה אפלטונית, והיא משחקת לידי המוסלמים שהפכו את ההר ומסגדיו לפס ייצור להסתה ולטרור, ומכחישים כל זיקה יהודית אליו.

בור שהתמלא בדמעות הדורות

אנשי הכותל, שחדלו לדבר בהר, עלולים להיווכח שהמוסלמים מעצימים את מאבקם ודורשים לעצמם בלעדיות לא רק בהר, אלא גם למטה בכותל. כבר היום מגדירה הטלוויזיה הפלסטינית תפילות יהודים בכותל כחטא וכטומאה.

נאמני ההר המבטלים את הכותל דומים למי שיורקים לבור שאשר התמלא בדמעות הדורות. המאבק בגזירות הסטטוס־קוו המרושע של הבריטים במאה הקודמת, שבו השתתפו דמויות כרב קוק וכאיתמר בן אב"י, היה נחוץ והרואי לא פחות מהמאבק על הר הבית כיום. יהודים ישבו בכלא בשל דבקותם בכותל.

ואולי האיזון הנכון טמון בדברים נשכחים של פרופ' בוריס שץ, מייסד בית הספר לאמנות בצלאל, שהסביר פעם לבריטים כי כל עוד אביו היה בין החיים, הבגדים שלבש אביו לא נחשבו בעיניו, אך לאחר שמת כל מזכרת שנותרה ממנו, ובכלל זה בגדיו, הפכה קדושה. באופן דומה תיאר שץ גם את יחסו לכותל כשריד בית המקדש: הכותל אינו האבא או תחליף לו, הוא ה"בגד", הזיכרון. וצריך להיזהר שלא להתבלבל ולהחליף בינו לבין ההר.