כשהגוש נעשה חשוב מהאמת, הניצחון נעשה חשוב מהמדינה

התיקון של תשעה באב צריך להתחיל בשאלה כיצד מחליפים את מערכת ההפעלה של הפוליטיקה הישראלית

ערב תשעה באב בכותל המערבי, בשנה שעברה, צילום: יונתן זינדל/פלאש90

חז"ל אמרו שבית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. מנין ידעו זאת? כיצד יודע אדם, או יודע עם, מהי המשמעות הרוחנית של האסון שפוקד אותו?

על חורבן הבית הראשון התשובה פשוטה: נביאים התהלכו בישראל, הם נשאו את דבר ה' והסבירו את פשר המאורעות. אבל בסוף ימי הבית השני כבר לא היו נביאים. העולם שבו חיו חז"ל דומה במובן הזה לעולמנו: אין נבואה. ובכל זאת הם ידעו.

כיצד? התשובה נמצאת, באופן מפתיע, גם אצל יוסף בן מתתיהו. הוא לא היה נביא ואף לא מחכמי חז"ל, אלא היסטוריון. אולם התיאור ההיסטורי שלו הוא כמעט תמונת הראי של האבחנה הרוחנית של חז"ל. הוא מתאר חברה שהתפוררה מבפנים.

ארץ ישראל היתה מפולגת לכיתות יריבות. בראשן עמדו קבוצות קנאיות, אידיאליסטיות, שביקשו חירות, צדק וגאולה, וכל קבוצה היתה משוכנעת שכל האמת נמצאת אצלה.

ברגע שכל האמת שייכת רק לי, הדרך לאלימות קצרה מאוד. לכן, כאשר חז"ל אמרו ששנאת חינם החריבה את ירושלים, הם קראו את המציאות והבינו שכאשר חברה עסוקה יותר בהכרעת היריב שבתוכה מאשר בהתמודדות עם אויביה שמבחוץ - החורבן כבר החל.

כאשר נסראללה אמר שהיהודים מתפוררים מבפנים ולכן אפשר לנצח אותם; כאשר סינוואר בנה את תוכניותיו מתוך הנחה שהחברה הישראלית תמשיך להילחם בתוך עצמה, הם לא גילו לנו שום דבר חדש - הם פשוט זיהו את מה שאנחנו מסרבים לראות.

אלא שהפילוג של ימינו שונה מזה של ימי הבית השני. אז היתה זו קנאות אידיאולוגית. כיום המחלה היא פוליטיקת הזהויות. הזהות הפוליטית הפכה לחלק מהזהות האישית. כמו שאני יהודי, כך אני "מחנה לאומי" או "מחנה שינוי".

והאבסורד גדול במיוחד משום שבגושים הללו אין כמעט בסיס רעיוני משותף. אם ננסה למצוא מכנה אידיאולוגי אחד לכל חברי כל מחנה, נגלה שהוא דל מאוד. ההגדרה היא בעיקר של זהות פוליטית: בעד או נגד אדם מסוים, בעד או נגד המחנה האחר. כאשר הגוש נעשה חשוב מן האמת, הניצחון נעשה חשוב מן המדינה. זוהי מחלה של שני הצדדים.

התיקון של תשעה באב צריך להתחיל בשאלה כיצד מחליפים את מערכת ההפעלה של הפוליטיקה הישראלית.

בשבועות האחרונים זכיתי להוציא לאור את ספרי החדש, "על שפת הברית", המבקש להציע שפה חדשה לברית הישראלית - שפה שמאפשרת מחלוקת בלי פירוד, ויכוח בלי פירוק, וגיוון בלי אובדן השותפות.

הדוגמה הבולטת ביותר היא סוגיית החברה החרדית. טובתה של החברה החרדית היא להשתלב בעבודה, בביטחון ובאחריות הלאומית - כחרדים, מתוך שמירה על זהותם.

אבל כל עוד הפוליטיקה נשלטת בידי נאמנות גושית, אין אפשרות לקדם שינויים שטובים גם לחרדים וגם למדינת ישראל, וכולם מפסידים.

הברית הישראלית אינה דורשת אחידות, להפך. היא מבקשת שכל חלקי החברה - חילונים ודתיים, חרדים ומסורתיים, ימנים ושמאלנים - יביאו את המתנה הייחודית שלהם אל הכלל. לא גוש מול גוש, אלא שבטים הבונים יחד אומה. זוהי משימת התיקון שלנו לקראת תשעה באב: לפרק את חומות המחנות כדי לבנות מחדש את גשרי האמון.

אם נהפוך את אנרגיית הפילוג לאנרגיה של שיתוף פעולה, נהפוך את חולשתנו הגדולה ביותר למקור עוצמתנו. ואז יתקיימו בנו דברי הנביא: "האמת והשלום אהבו".

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בת"א, ואביו של סרן אמתי צבי גרנות ז"ל שנפל באוקטובר 2023. ספרו "על שפת הברית: הגות ישראלית בעידן של משבר" יצא לאור לאחרונה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר