21 שנה אחרי הפינוי: היישוב שקם לתחייה בצפון השומרון

ביום ירושלים האחרון טיפס אוטובוס של משפחות בכבישי צפון השומרון, בדרך לסיור בשטח שעליו עומד לקום מחדש היישוב גנים. כשהאוטובוס חלף בשולי ג’נין, הביט אופק גמלא מהחלון ותפס את עצמו: ״הפעם האחרונה שהייתי פה הייתה בתוך רכב ממוגן, עם וסט וקסדה״, הוא משחזר. ״נכנסנו לבצע מעצר, ועכשיו אני נוסע פה עם התינוק אצלי באוטובוס״. בשירותו הסדיר הוא נכנס לכאן כלוחם ביחידת אגוז; באמצע אוגוסט הקרוב הוא כבר יחזור לכאן כתושב מן המניין.

עשרים ואחת שנה אחרי שנעקר בתוכנית ההתנתקות ונעזב כמעט ללא מאבק, היישוב גנים קם לתחייה. הקרוואנים הראשונים כבר הוצבו בשטח, ובאמצע אוגוסט יעלו אליו 20 המשפחות הראשונות. מי האנשים שמחליטים להקדיש את חייהם להתיישבות, לארוז בית ולעבור עם תינוקת בת שנה ליישוב מתחדש בעומק צפון השומרון? אופק ועמיה גמלא, שמצפים בימים אלה לילדם השני, הם תשובה אחת לשאלה הזאת. כדי להבין אותה, צריך לחזור שלוש שנים אחורה – אל הרגע שבו החיים שלהם התנפצו בפעם הראשונה.

השורשים וה"כאפה" הראשונה בשמחת תורה

הזיקה להתיישבות היא ירושה משפחתית אצל שניהם. הוריה של עמיה עזבו הכול בעבר כדי להקים גרעין תורני בעכו, בתקופה שבה הציבור היהודי בעיר הלך והידלדל, ושם היא נולדה כאחת משמונה אחים. סבו וסבתו של אופק היו ממקימי המושב השיתופי קשת וממניחי היסוד להתיישבות במרכז הגולן. השניים הכירו בגולן, היא כתלמידת ״רגבים בנות״ והוא כתלמיד בישיבת חספין, והתחתנו כשאופק היה שנה בתוך מסלול הלוחם באגוז. ״הכול היה עוד לפנינו״, הוא נזכר. ״בלי טלפון, בלי יציאות הביתה. אבל אכלנו את זה בקלות״.

חודש וחצי בלבד אחרי החתונה הגיעה שמחת תורה. ״כמו כל עם ישראל, חטפנו כאפה״, אומר אופק. המילה הזאת עוד תחזור בהמשך דרכם. עמיחי רובין ז"ל, אחיה של עמיה ולוחם בגדוד 51 של גולני, נפצע באותה שבת בעוטף עזה מפגיעת ראש חמורה. המשפחה מצאה אותו בבית החולים הדסה עין כרם.

״הוא באמת נראה שלם לגמרי״, מספרת עמיה. ״הפנים שלו היו יפות וחלקות, והוא נראה הכי הוא בעולם, נושם והכול. היינו סביב המיטה שלו שלושה ימים שלמים עד שהרופאים קבעו את מותו״. בשל העומס הכבד בבתי העלמין באותם ימים, נדחתה ההלוויה בשלושה ימים נוספים. ״יוצא שבחמישי בלילה קברנו אותו, ושישי על הבוקר אופק כבר נסע ללחימה בדרום – בלי פלאפון, בלי כלום. אני יושבת שבעה, הוא אי שם, ומשם מתחילים חיי מלחמה הזויים ומטורפים״.

היא ישבה שבעה ללא בעלה, והוא נלחם בלי אשתו. ביום השלושים לנפילתו של עמיחי אופק כבר לחם בתוך רצועת עזה, ושם נשאר כמעט שנה שלמה.

״בתור לוחם יש לך מנגנון פעולה״, מסביר אופק את הדיסוננס הקשה. ״אתה מתאמן שלא משנה מה קורה, אתה שם את הרגש בצד וממשיך קדימה. וזו הייתה בדיוק הסיטואציה המורכבת. עמיה, אשתי, האדם הכי קרוב אליי בעולם, נמצאת בנקודת המשבר הכי גדולה בחיים, בשיא האבל על האובדן של אח שלה, ואני לא פנוי. לא רק שלא פנוי להתאבל – אפילו לא פנוי לתמוך בה״.

מלבנון ועד השבר השני: "פלאשבק אחד לאחד"

הלילה שבו הכול התנקז לנקודה אחת הגיע ערב האזכרה במלאת שנה לנפילתו של עמיחי. באותן שעות ממש שבהן גילתה עמיה שהיא בהיריון, נכנס אופק עם יחידתו לדרום לבנון, בכניסה הקרקעית הראשונה של צה״ל במערכה. יום וחצי אחר כך נקלעה היחידה למארב קשה של חיזבאללה בכפר אל-עדייסה – קרב גבורה ממושך שבו נפלו שישה לוחמים, רובם חבריו הקרובים של אופק. את אשתו ההרה הוא פגש לראשונה רק בהלוויה של חברו, נזר איטקין ז"ל. ״סיטואציה הזויה״, הוא אומר. ״אנחנו אפילו לא מדברים על זה, לא מתרגשים. עסוקים בלכאוב על חבר שנהרג״.

לפני שנה השתחרר אופק מהשירות, והשניים עברו להתגורר ביישוב עלי. הוא החל ללמוד בישיבה, בתם בארי נולדה, ולראשונה מאז חתונתם החלו לנהל חיים שגרתיים. ״סוף סוף אפשר לצאת מדי פעם, לשבת בערבים״, הוא אומר. אבל דווקא אז, יום לפני יום הזיכרון, כשיצא ממילואים בצפון כדי להיות עם עמיה, צלצל הטלפון. חבר סיפר לו על הגרעין המוקם בגנים.

״היה טוב בעלי, אבל משהו הרגיש חסר״, אומרת עמיה, ואופק מדייק: ״בעלי היינו חלק משליחות חשובה, אבל חיפשנו את השליחות הבאה״. ואז הגיעה הכאפה השנייה. ״כאפה של החיים״, מתאר אופק, ״כל החיים מתנפצים לך שוב בפנים״.

לפני כחודש נהרג בלבנון שחר גמלא ז"ל, בן דודו של אופק משני הצדדים (האימהות אחיות והאבות אחים), שגדל איתו כמו אח. רסיס של רחפן פגע בראשו – אותה פציעה קשה בדיוק כמו של עמיחי. ״זה ממש היה פלאשבק״, משחזר אופק בכאב. ״לעמוד שם ליד המיטה של שחר, כשהוא שלם, יפה ומחייך, נושם אבל עוצם עיניים, ואומרים לך שיש מוות מוחי. ואתה פשוט מסרב לקבל את זה. אחד לאחד מה שקרה לנו עם עמיחי״. שני הצעירים, עמיחי ושחר, תרמו איברים לאחר מותם והמשיכו להציל חיים.

מקימים חיים חדשים בצפון השומרון

מתוך השבר המשפחתי הכפול נולדה ההחלטה שתלווה את ביתם החדש בגנים: הקמת פינה חמה לחיילי צה"ל לזכרם של עמיחי ושחר, שתוקם יחד עם בת דודתם המשותפת במסגרת קמפיין גיוס ההמונים שמוביל היישוב. ״עד לא מזמן לא היו בכלל חיילים בצפון השומרון, ועכשיו גדודים שלמים עומדים לתפוס את הגזרה״, אומר אופק. ״זה לבוא, לפנק, לעודד, להרים ולהכיר תודה לחיילים שבאים ושומרים עלינו שם״.

עמיה אינה זקוקה לאישור רשמי כדי לדעת מה השניים היו אומרים על המעבר: ״ההחלטות שאני מקבלת ואני יודעת שעמיחי מבסוט מהן, אלו ההחלטות שאני הכי שלמה איתן בעולם. ושחר היה מתרגש בשבילנו בטירוף. הוא ידע שאנחנו עוברים לגנים ושמח מאוד על כך״.

נפילתו של עמיחי הפכה בינתיים למנוע ציוני עבור המשפחה כולה: אחד מאחיה של עמיה התגייס בעקבותיו לגדוד 51 בגולני ומשרת בו כיום במילואים, שני אחים נוספים צפויים להתגייס בקרוב לאותו הגדוד, ואפילו אביה החליט להצטרף למסלול השירות המבצעי.

אופק מודה שהיו לבטים, ומחייך כשהוא משווה בין עלי של היום – הכוללת בניינים חדישים עם מעלית – לבין גנים של מחר, המציעה קרוואן בקצה הגזרה הבוערת. אך עמיה חורצת: ״זה הרגיש כמו הדבר הכי נכון. משהו גדול והיסטורי קורה, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנו. כשהביאו את הקרוואנים ראיתי כמה כולם מתרגשים, ואנחנו עוד יותר, כי אנחנו יודעים שאנחנו באמת חלק מהדבר הזה״.

גנים אינו היישוב היחיד שקם לתחייה; בימים אלה קם במסגרת אותו מהלך גם היישוב עיבל, הסמוך למזבח יהושע, שקולט גם הוא את משפחותיו הראשונות.

ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, בירך את בני הזוג והגדיר אותם כ"גיבורי ישראל של דורנו". דגן הוסיף: ״מי שאיבדו את היקר מכל במערכה בוחרים במסירות נפש אדירה להשיב חיים למקום שנעקר. הסיפור של משפחות גמלא ורובין הוא ההוכחה לכך שאת רוח עם ישראל אי אפשר לשבור. למדנו מהגירוש בצורה הברורה ביותר שבהיכן שיש התיישבות – יש ביטחון. אופק ועמיה הם חוד החנית של ‘תוכנית ההתחברות’ לבניית 18 יישובים בצפון השומרון, ואני מצדיע להם״.

״תמיד אתה רואה בחדשות מיזמים ופרויקטים מהצד״, מסכם אופק בסיפוק. ״יש כאלה שרואים את ההיסטוריה קורית, ויש כאלה שבאמת לוקחים בה חלק פעיל. אנחנו מרגישים שאנחנו הולכים להקים מחדש את היישוב הראשון בצפון השומרון. זו זכות מטורפת, ואני בטוח שגם בטווח הרחוק נהיה גאים בהחלטה הזו״.