אני גרה במטולה. לא בפריפריה. אנחנו לא הקצה. אנחנו קו החוסן ושומרי האיתנות הלאומית. מעולם לא הצלחתי להבין איך דווקא אנחנו, שמחזיקים את גבולות המדינה, נאלצים פעם אחר פעם להסביר בתחנונים למה כדאי להשקיע בנו. אנשי הגבולות של מדינת ישראל מחזיקים אותה, פשוטו כמשמעו. בלעדינו אין מרכז. אין תל אביב. אין חיפה. אין מדינה.
בשנתיים האחרונות נכחתי באינספור דיונים על הצפון. פיצויים. מענקים. שיקום. מיגון. ועדות. מתווים. תוכניות. אבל כמעט אף אחד לא שאל את השאלה החשובה באמת: איך מחזקים את האנשים שמחזיקים את קו האיתנות הלאומי - עכשיו? עכשיו!
מדינה לא נמדדת ביכולת שלה לפנות אזרחים בזמן מלחמה. היא נמדדת ביכולת שלה לגרום להם לבחור להישאר, לחזור יחד עם הילדים שלהם. ראו, הבעיה שלנו מעולם לא הייתה מחסור באנשים טובים. גם לא ברעיונות טובים. ויודעים מה - גם לא בכסף. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים לחבר ביניהם - לחבר את האנשים, הרעיונות והמשאבים, ואז בין כל אלו לבין השטח. למציאות. לתוצאות.
המבחן האזרחי רחוק מסיום
כמעט שלוש שנים חלפו. הממשלה הצליחה להחזיר את השקט הביטחוני היחסי. לראייה - אני מצליחה לישון לילה שלם מבלי לספור מיירטים ועל כך מגיעה הערכה למערכת הביטחון. אבל במבחן האזרחי, המלאכה רחוקה מלהסתיים. בנסיעה אקראית לאורך כביש 90 מצומת כוח למטולה, בשעות הערב המוקדמות ובתוך דממה מוחלטת ומטרידה, האדם הפשוט לא יכול שלא לתהות מדוע הכל מתקדם לאט מדי, מדוע הכסף מגיע מאוחר מדי, ובעיקר, מדוע - אחרי כשלוש שנים - אין למדינת ישראל חזון ברור לגבול הצפון. ולא, לא ל"צפון" - לגבול הצפון. כי בפעם אחרונה שבדקתי את 'הצפון של חיפה ויוקנעם' היה שם סביר למדי.
אני תוהה מדוע לא מפסיקים לתכנן איך מתקנים את מה שנהרס, ומתחילים לבנות כאן עתיד שיהיה חזק יותר ממה שהיה לפני המלחמה. עתיד שאמור היה להיבנות פה מראשית ההתיישבות. בשורה התחתונה, יש פה יותר מדי אנשים עובדים קשה, ופחות מדי דברים שבאמת זזים. מספיק. הצפון לא צריך עוד מצגת, הוא צריך מנהיגות אמיצה. ואולי ההחלטה הראשונה צריכה להיות שלנו - בני הגליל. הגיע הזמן שאנחנו, אנשי הגבולות, נפסיק להיות מנומסים.
בישראל יש כלל פשוט: מי שמתאגד, משפיע. מי שמגיע עם דרישות ברורות, מזיז מדיניות. ודווקא אנחנו, האנשים שמחזיקים את גבולות המדינה יום יום, ממשיכים להודות על כל פירור במקום לדרוש את מה שמדינה חייבת למי שמאפשר לה להתקיים.
והנה המסר החשוב ביותר: הסיפור של הצפון מעולם לא היה סיפור של תושבי הצפון. הגיע הזמן שגם מי שגר בין חדרה לגדרה יתעורר ויבין: עתודות הקרקע של מדינת ישראל, אלה שיצטרכו לקלוט את עשרות מיליוני האזרחים של העשורים הבאים, נמצאות בצפון ובדרום. לא בגוש דן ולא בירושלים.
אף אחד מכם לא באמת יודע איפה הילדים שלו יבחרו, או ייאלצו, לבנות את הבית שלהם בעוד עשרים שנה. לכן המאבק הזה איננו מאבק על מטולה, קריית שמונה או שלומי. זה מאבק על העתיד של מדינת ישראל. אז במקום לחכות למשבר הבא, תדרשו מהמפלגות השונות להציג תוכנית ברורה של חיזוק קו הגבול הצפוני. מעל 140 קילומטר. כשרוצים גבול חזק חייבים לטפח קהילות חזקות שיש להן תשתיות, חינוך, בריאות, תעסוקה ותרבות.
לא בשבילנו - אלא בשביל הילדים שלכם. כי גבול לא שומר על המדינה, אנשים שגרים על הגבול שומרים עליה. וכשהם נחלשים - כולנו נחלשים. וזו כבר בעיה של כל מי שחי מאחוריו.
הכותבת היא תושבת מטולה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו