"את המילים האלה חשבתי ולא כתבתי בטיפול נמרץ. בלילות ארוכים בלי שינה, ובבקרים בלי כוח לדבר. בתחושת האופוריה של זה שאני חי והאנשים הטובים שאני מוקף בהם, ובכאב הפיזי שלא עבר באותם רגעים, ובכאב האובדן שאני חש לעיתים גם היום. חשבתי, ולא חשבתי כמה מדויקות יהיו המחשבות האלה גם בסיומה של שנה. חשבתי והחלטתי שאני אשתף את המילים האלה במסיבת ההודיה שעוד תהיה".
שנה שלמה שמר אלקנה לוי את המילים האלה לעצמו. הוא חשב עליהן בטיפול הנמרץ, בלילות ארוכים בלי שינה ובבקרים שבהם עוד התקשה לדבר. רק השבוע, בדיוק שנה לאחר הפציעה, בחר להקריא אותן לראשונה, כשהוא עומד על שתי פרוטזות מול האנשים שליוו אותו במסע הארוך שעבר.
רבים היו בוחרים לציין יום כזה בשקט, בטקס זיכרון או בהתכנסות משפחתית. אלקנה בחר אחרת. הוא הזמין למסיבת הודיה מרגשת את הרופאים והאחיות מבתי החולים סורוקה ושיבא, את חבריו, בני משפחתו ואת כל מי שליווה אותו במסע השיקום הארוך. במקום להביט רק על הרגע שבו חייו השתנו, הוא ביקש להודות על כל מה שקרה מאז.
לפני שנה שירת אלקנה כמפקד מחלקה בגדוד 13 של חטיבת גולני. במהלך פעילות מבצעית בחאן יונס נפצע באורח קשה. באותו קרב נהרג אחד מחייליו, סמ”ר עמית כהן הי”ד. אלקנה איבד את שתי רגליו, האחת מעל הברך והשנייה מתחת לברך.
במשך כארבעים דקות עמד מול המשתתפים ושיתף בכנות נדירה את התחושות שמלוות אותו מאז אותו יום. הוא לא ניסה לייפות את המציאות, ולא הסתיר את הכאב. "בכל רגע נתון, אני מרגיש את זה שאין לי רגליים. אני לא צריך להיזכר בזה. אני מרגיש את זה בכל פינה בגוף שלי. לפעמים מרגיש יותר, לפעמים פחות. אבל תמיד מרגיש".
ואז, כמעט באותה נשימה, הגיע המשפט שהצליח להשתיק את הקהל. "מהצד השני, אני בטוב. אני באחת מהתקופות הטובות של חיי. תקופה שהיא המשך ישיר של עבודה של כל החיים, תקופה שהיא המשך ישיר של בה”ד 1 והתפקיד הקצר. בצד הזה של הלב, אני באמת מרגיש כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה ערגת חיים, כל כך הרבה כנפיים להצליח".
משפחה אחת, שלושה אחים פצועים
דווקא על רקע המשפט הזה, קשה להתעלם מהמחיר הכבד ששילמה משפחת לוי במלחמה. אלקנה הוא האח השלישי במשפחה שנפצע באורח קשה. אחיו, רחמים ישי, נפצע בפניו בקרבות ב־7 באוקטובר, ואח נוסף, רב סרן י’, נפצע בקיץ 2024 כשהוביל את חייליו במהלך פעילות מבצעית ברצועת עזה. שלושה אחים, שלוש פציעות קשות, משפחה אחת שמאז תחילת המלחמה מתמודדת שוב ושוב עם דפיקות בדלת, בתי חולים ושיקום.
אבל בערב הזה בני המשפחה ביקשו לספר סיפור אחר. לא סיפור של פציעה, אלא של בחירה.
כאשר פנה אל בני משפחתו, אמר: “משפחה שלי, משפחת לוי הגרעינית, האהובה כל כך. תרשו לי רק לערב אחד לסתור את דבריי מלפני כמה שניות. עזבו שנייה את זה שאנחנו חלק מסיפור גדול. תסתכלו על עצמנו. תחייכו ותעריכו אותנו. אנחנו שלוש שנים עושים דרך, מקבלים מכה ועוד מכה, ובוחרים לתרגם את זה לאתגר ועוד אתגר. תסתכלו על עצמנו. אנחנו לבושים יפה, שותים יין, כולנו יחד. בחיים. בטוב".
זאת גם הייתה מהות הערב כולו. לא מסיבת ניצחון, משום שהפציעה תלווה אותו כל חייו. לא ניסיון להעמיד פנים שהכאב חלף. אלא ערב של הכרת הטוב לאנשים שהחזיקו אותו ברגעים שבהם לא היה בטוח שיוכל לעמוד שוב על רגליו, גם אם הן פרוטזות.
לקראת סיום דבריו ביקש לסכם את השנה שעברה עליו במשפט אחד. "היום לפני שנה הסיפור הזה החל. והיום, שנה אחרי, עומד מולכם איש צעיר בלי רגליים, אבל עם המון רצון. המון רצון לחיות. והמון רצון להגיד לכם תודה".
כשסיים את דבריו, קמו המשתתפים על רגליהם ופרצו בשירה ובריקודים. לרגע אחד, נדמה היה שהערב הזה כבר לא עסק במה שאלקנה איבד לפני שנה, אלא במה שהצליח לשמור עליו למרות הכול. האמונה, התקווה, ובעיקר הרצון העיקש להמשיך לחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו