בקיץ 2006 הם היו תלמידי בית ספר. ילדים שהחלו את החופש הגדול עם תוכניות של טיולים, ים והרבה כיף. אך ב־12 ביולי, למשך כמעט כל החופש הגדול, הם חוו את מלחמת לבנון השנייה, זו שפרצה 24 שנים אחרי הראשונה, ו־20 שנה לפני השלישית. אחרי יותר משנתיים של מלחמה שכללה פינוי מאורגן, הם נזכרים בחוויות, בשריקות הקטיושות ובהורים שניסו להסתיר מהם את הפחד.
20 שנה אחר כך, כשהמלחמה שוב הגיעה לצפון, הם כבר מצאו את עצמם בצד השני של הסיפור. לא עוד ילדים, אלא הורים שמחזיקים את ילדיהם ומנסים לתווך להם את החוויה באופן חיובי יותר, גם כשהם עצמם לא ממש בטוחים בכך.
דביר אוחנה היה בן 12 כשסיים את כיתה ו' והתכונן למעבר לחטיבת הביניים. הוא גדל בקריית שמונה, ועוד זכר היטב את הקטיושות שלפני נסיגת צה"ל מלבנון. אביו היה איש צבא, שהבין כבר בתחילת האירועים שהמציאות עומדת להשתנות. "הוא התקשר ואמר שצריך לצאת. נסענו למשפחה בכרמיאל, והתחילו ליפול שם טילים. עד אז אף אחד לא חשב שחיזבאללה יירו לכרמיאל. אז המשכנו מכרמיאל לעפולה, בהמשך פינו אותנו באופן מסודר לניר העמק. קיבלנו חדר אחד והיינו ביחד כל המשפחה עם סבא וסבתא. ישנו במיטות קומתיים, ואפילו אחי הקטן נולד במהלך המלחמה. זה ממש לא היה דומה לפינוי במלחמה הנוכחית". המשפחה קיימה את ברית המילה לרך הנולד הרחק מהבית.
"זאת המציאות שלנו"
למרות הזיכרונות, הוא אומר, הוא לא גדל מעולם בתוך פחד. "זאת היתה המציאות שלנו. אחרי לבנון השנייה הגיעו 20 שנים של שקט, לא באמת חשבנו שתהיה עוד מלחמה כזאת".
אבל כשהמלחמה האחרונה פרצה הכל השתנה. הפעם הוא כבר אב לשלושה ילדים - לידר, בת 6, מאורי, בת 4, וירין דוד בן השנה וחצי, שנולד גם הוא במהלך המלחמה. "כהורה הכל שונה. אם כילד זה הרגיש לי כהרפתקה, שאתה מגיע למקומות חדשים - היום יש לי שלושה ילדים שאני אחראי עליהם. אני רוצה שהם ייצאו מזה עם כמה שפחות צלקות". אחרי שהתפנו לטבריה ואחר כך המשיכו לאילת לשנה וחצי, במבצע שאגת הארי הם נשארו בקריית שמונה, אחרי שחזרו אליה בתום הפינוי. "בבית החלטנו שאין צעקות ואין לחץ. יש אזעקה - אנחנו פשוט נכנסים לממ"ד. בהתחלה אפילו שרנו לילדים. כשהבומים נגמרים ואפשר לצאת, יוצאים מהממ"ד. אני עושה בדיוק הפוך ממה שאני זוכר מהעבר. אין לחץ ואין דרמה".
יערה אסור היתה נערה בת 15 כשפרצה המלחמה. האמהות והילדים עזבו את מטולה, האבות נשארו מאחור לשמור על המושבה. "נסענו לווינגייט. אחר כך אירחו אותנו בקדימה־צורן, ובהמשך גם בירושלים. באיזשהו שלב ביקשתי לחזור למטולה". גם היא לא זוכרת פחד גדול מאותם הימים, "איך שהמלחמה נגמרה חזרנו הביתה. גם הלימודים התחדשו והחיים נמשכו כרגיל".
אלא שההשוואה למלחמה האחרונה כמעט בלתי אפשרית מבחינתה. במהלך המלחמה התפנו לקיבוץ מעוז חיים, שם נשארו בכל תקופת הפינוי. היום היא אם לשני ילדים, איתמר, בן 13, ועלמה, בת 8. "אז לא היו אזעקות, לא היו כטב"מים, רחפנים, ולא טילי נ"ט על המושבה. אני גם לא זוכרת חשש מחדירות. רוב הירי היה מכוון לקריית שמונה ודרומה, הפעם הכל היה מוחשי הרבה יותר. אנחנו גם יודעים הכל בזמן אמת. זה מחדיר הרבה יותר פחד, אז לא ידענו בכל רגע מה קורה".
אסור חוששת היום יותר. "אני הרבה יותר מפחדת על הילדים שלי ממה שפחדתי על עצמי, אבל הם דווקא פיתחו חוסן. יש אזעקה - נכנסים לממ"ד וזהו". אסור מודה שלפעמים היא מתלבטת אם העתיד של המשפחה נמצא בצפון, אבל מסיימת במסר הפוך מזה שהייתה נותנת לעצמה כנערה: "אולי פעם הייתי אומרת לעצמי לא להישאר כאן, היום אני אומרת שחייבים להישאר. החשש הגדול שלי הוא לא בשבילי, אלא שבעוד 20 שנה הילדים שלי לא ירצו להישאר כאן".
"דווקא במלחמה הזאת הפכתי לשאננה"
ליאור לוי סיימה את כיתה י"ב כשהחלה מלחמת לבנון השנייה. אמא שלה עבדה כאחות במרפאה בקריית שמונה, והמשפחה נשארה במהלך המלחמה בבית הסבתא בעיר, שם שהו במקלט. "לא התפנינו, חוץ משבועיים שבהם היינו אצל חברים בנתניה. זאת היתה תקופה לא נעימה. אז עוד לא היו אזעקות, היינו כולם יחד עם הדודים וכל המשפחה. אני בעיקר זוכרת חרדות. כמעט לא יצאנו מהמקלט". הפחד נשאר עם ליאור עוד הרבה שנים, "דווקא במלחמה הזו אני מרגישה שהפכתי לשאננה כלפי המצב. גם הילדים שלי, כשזה כטב"ם הם בכלל לא נלחצים. בחרבות ברזל התפנינו לתל אביב, אבל בשאגת הארי נשארנו במקלט בבית".
כיום ליאור אם לשלושה ילדים - אורי יצחק, בן 12, רוני, בת 9.5, ואיתי דוד, בן 7.5. "בהתחלה פחדתי אפילו לצאת מהבית, אבל אחרי תקופה כבר לא יכולתי יותר להיות בבית. התרגלנו לשגרת היום. כשהילדים לידך הכל יותר מפחיד. בהתחלה הילדים לא חוו את הבומים והנפילות כשהיינו בתל אביב. אני מוצאת את עצמי אומרת לילדים שלי משפטים שההורים שלי אמרו לי, 'אל תדאגי, אני לידך', 'אני אשמור עלייך'. אבל הילדים שלי שומעים ויודעים הכל".
20 שנה מפרידות בין שתי המלחמות, אבל נדמה שהשינוי הגדול ביותר אינו במספר הטילים או באמצעי הלחימה, אלא בזהותם של מי שחווים אותם. הילדים של קיץ 2006 הפכו להורים. פעם הם הביטו בעיני הוריהם וחיפשו תשובות. היום ילדיהם מביטים בהם באותה ציפייה בדיוק. וגם אם המציאות השתנתה, המשימה נותרה זהה - להעניק לילדים תחושת ביטחון במקום שבו השקט עדיין אינו מובן מאליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו