"חיבוק מאמא שווה הכל": ההפתעה המרגשת לחייל הבודד מאוסטרליה | תיעוד

מאוסטרליה - לצה"ל: החייל הבודד התאחד עם הוריו בטקס מרגש, לאחר שלא ראה אותם במשך שבעה חודשים.

באמצע הריאיון על הבמה בטקס החגיגי נשאל ר', המשרת בצה"ל כחייל בודד, כמה זמן לא ראה את הוריו. שבעה חודשים, הוא ענה. אז הקהל התחיל לקום ולמחוא כפיים, והוא לא הבין למה. ״ופתאום אני רואה את ההורים שלי מגיעים אליי״, הוא מספר. ״קפצתי שם מהבמה אליהם, וזו הייתה הפתעה מטורפת״.

הדברים התרחשו באירוע שציין שלוש עשרה שנה להקמת עמותת צל״ש, המלווה חיילים בודדים וחיילים דתיים, שיצרה קשר עם הוריו בפרת' שבאוסטרליה, הטיסה אותם לארץ ושמרה על הסוד עד הרגע האחרון. ר', חייל בודד בן 21, לא חשד בכלום.

הגיוס לצה"ל היה חלום

הוא גדל בקצה השני של העולם, בקהילה דתית ציונית שבה, לדבריו, בכל מקום יש דגלי ישראל, והוא זוכר היטב את מסיבות יום העצמאות בבית הספר. אבל דגלים זה לא מספיק. ״בחוץ לארץ מחנכים אותך לאהוב את ישראל, אבל לא להגיע לשם. ככה קצת הרגשתי״.

בגיל 17 הוא הגיע לישיבת הר עציון בגוש, יחד עם כמה חברים מבני עקיבא. זה, הוא מסביר, המסלול המקובל בקהילה שממנה בא: ״רוב המדריכים שלי בבני עקיבא היו שנה בארץ. זה די מקובל אצל הילדים הדתיים שם. בעיניי זה מטורף״. גיוס לצה״ל, לעומת זאת, הוא כבר סיפור אחר. ״זה לא כל כך מקובל, להתגייס. זה לא משהו שעושים״, הוא אומר. ״הגיוס היה באופק, אבל זה היה חלום שלא באמת היה רציני״.

מהבית, הוא אומר, הביא משהו אחר. ״באתי ממשפחה של עשייה, שאם יש לך משהו שאתה מאמין בו, אתה עושה משהו עם זה. פשוט להגיד שאתה ציוני ואתה תומך בישראל זה לא מספיק. אתה חייב לעשות משהו עם הרגליים״.

חזר לאוסטרליה - והתחרט

בשבעה באוקטובר הוא היה כאן. ״אני זוכר שהיו לי חברים שקפצו, וראיתי בעיניים איך הם לוקחים את המדים, לוקחים את הציוד ופשוט יורדים למטה, בשבת. ואני זוכר ממש את הרגש של איך זה יכול להיות שחברים שלי יוצאים להילחם, ואני נשאר על הטוסיק״.

הוא לא התגייס מיד. הוא חזר לאוסטרליה, התחיל תואר במדעי המחשב, וניסה לחיות את החיים שהכיר. שנה וחודש של התלבטויות, של עליות ומורדות, של ריבים בבית ושל אוניברסיטה באמצע. ואז, על חוף באוסטרליה, זה נסגר. ״הייתי בחו״ל ונהניתי עם החברים שלי בחוף, והרגשתי בבטן, בלב, שזה לא יכול להיות. הפסוק המפורסם: אחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו פה?״ הוא שאל את עצמו אם הוא חלק מעם ישראל או לא, ורצה להיות חלק. ״אז אמרתי לאמא: תקשיבי, אני אוהב אותך, אבל אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני אתחרט על זה כל החיים שלי״.

התגובה בבית לא הייתה קלה. ״חייב להבין שלהורים באוסטרליה זה לא כמו בארץ, שהם יודעים שהבן שלהם הולך להתגייס או יודעים מה זה צה״ל". אבל לאט לאט הם הבינו. ״בסוף הם ההורים שלי. הם רוצים, ברוך השם, שאני אהיה שמח, ובסוף הם תומכים בי, אוהבים שאני פה, גאים בי ואין עליהם״.

הוא התגייס לנח״ל, לגדוד 931. את החשש הגדול, להיות אאוטסיידר שלא מבין את התרבות ואת ראשי התיבות של צה״ל, החליף חיבוק. ״כל אחד שואל אותי אם אני צריך מקום לשבת, צריך לעשות כביסה, משהו מהבית, אוכל חם״. ולא רק במחלקה. ״שבוע ראשון שלי בצבא, מישהו עצר אותי ברכבת, שמע אותי מדבר אנגלית, שאל אם אני חייל בודד. אמרתי: כן. הזמין אותי לשבת. מדינה מטורפת״.

הרגע שבו הבין שהוא באמת חייל הגיע אחרי ארבעה חודשים בצבא, בזמן אימון מתקדם, כשהפלוגה שלו הוקפצה לגוש עציון לסגור את האזור לאחר פיגוע דקירה שבו נפגע מאבטח. ״הרגשתי שבשביל זה התגייסתי. אני עכשיו באמת שומר על אזרחים, שומר על אנשים במדינת ישראל״.

"קשה להיות רחוק מהמשפחה"

משפחה בארץ אין לו. ״זה קשה מאוד להיות רחוק מהמשפחה, במיוחד בתקופות כאלה. חיבוק מאימא זה שווה הכול״, הוא אומר. מה שמחזיק אותו זו הגאווה שהוא שומע מהצד השני של הקו, ומהאנשים כאן. ״כשאתה אומר שאתה חייל בודד, כולם אומרים תודה רבה, זה לא מובן מאליו שהגעת, ואני מרגיש שכל המדינה ממש מעריכה אותי וזה נותן לי את הכוח״.

את הפער הזה מנסה למלא צל״ש. ״שמנו לנו לדגל את המשימה שאף חייל בודד לא יהיה בודד״, אומר הרב פרץ איינהורן, העומד בראש העמותה והמכונה ״האבא של החיילים״. ״כל חייל ובוודאי החיילים הבודדים מקבלים את צל״ש כמשפחה שלהם כאן בארץ. החיילים הם הלב הפועם של עם ישראל ולכן אנחנו בארגון צל״ש עושים לילות כימים על מנת להגיע לכל חייל ולתת לו את המעטפת הנדרשת עבורו. קל וחומר כשמדובר בחייל שרחוק מבני משפחתו״.

היום ר' הוא מ״כ בנח״ל, ועוד ארבעה חודשים הוא משתחרר, יום אחרי מסע הכומתה. בתוכניות יש טיול, אולי עצירה בתאילנד כמנהג הישראלים, וביקור באוסטרליה. אחר כך הוא מתכנן לחזור לישיבה, הפעם כמדריך, ולהישאר בארץ. ״החיים הרבה יותר משמעותיים פה״, הוא אומר, ומסביר את זה בשפה שלו: ״אני מת על כדורסל. אני אף פעם לא רוצה להיות על הספסל. עכשיו יש היסטוריה. אנחנו עושים עכשיו היסטוריה ואני לא רציתי להיות בספסל, רציתי להיכנס למשחק".