ברדיו התנגנו שירים, ואז נשמע קולו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בחגיגות 250 שנה לאמריקה. הוא דיבר על הישגים אדירים ועל הפוטנציאל הבלתי מוגבל של האומה האמריקנית: "יש לנו הישגים שאין להם אח ורע ופוטנציאל בלתי מוגבל".
זה היה רגע של הצהרה גדולה, של אמונה בכוחה של אומה ושל תחושת מסוגלות אנושית בלתי מוגבלת. ואז הגיעה הידיעה הבאה – המציאות.
במהלך חגיגות ה־250 היו בארה"ב גלי חום ומזג אוויר קיצוני, והאירוע עצמו בוושינגטון נדחה בשל סערה. בנוסף, במהלך מופע הזיקוקים בניו יורק פרצה שריפה קטנה באזור גשר ברוקלין. לרגע אחד נוצר פער כמעט סמלי בין המילים הגדולות לבין החיים עצמם, בין תחושת השליטה המוגזמת של טראמפ לבין המציאות הבלתי נשלטת שלעיתים נדמה שיש לה חיים משל עצמה.
ונדמה שזה אחד השיעורים הגדולים של התקופה שבה אנחנו חיים.
אנשים עייפו מהצהרות. אנחנו חיים בעולם רווי מסרים, תמונות וסיסמאות. כל אחד יכול להציג כלפי חוץ עוצמה, הצלחה ושליטה, אבל עמוק בפנים אנשים מחפשים משהו אחר. אנשים מחפשים אותנטיות – את התחושה שמאחורי המילים יש אדם אמיתי, ושקיימת התאמה בין מה שאומרים לבין מה שחיים.
חיבור לשורשים
השבוע קיבלתי משכנה שקית קטנה של קפה המיוצר בדולב – פולי קפה שגדלים ממש כאן, בהרי בנימין שביהודה ושומרון. הטעם היה נפלא, אבל היה בו משהו מעבר לטעם; הייתה בו תחושה של חיבור לשורשים ולמקום, של משהו שלא נולד במפעל גדול או במסע פרסום, אלא מתוך אדמה, אנשים וסיפור. ונראה שזו הסיבה שהוא הרגיש כל כך מיוחד, כי בעולם של שפע, אנשים מחפשים היום דברים שיש בהם אמת.
השבוע צפיתי בפרק הראשון של הסדרה "לחיות עד 100". המצלמה לקחה אותי לאיי אוקינאווה שביפן, שם חיים מספר יוצא דופן של אנשים שמגיעים לגיל מאה ואף יותר. העיתונאי והסופר דן ביוטנר מנסה להבין מהו סוד החיים שלהם.
נכון, הם אוכלים בריא, עובדים את האדמה, נשארים פעילים גם בגיל מבוגר ומחוברים לטבע, אבל נדמה לי שיש שם עוד משהו שקשה למדוד במספרים – הם פשוט חיים את החיים כפי שהם, בלי לרדוף אחרי תדמית ובלי להעמיד פנים. הם מחוברים לאדמה שעליה הם דורכים, לקהילה שסביבם ובעיקר לעצמם. בעולם שכל הזמן דוחף אותנו להיות משהו אחר, אולי דווקא האותנטיות הזאת היא אחד מסודות החיים.
אני רואה את זה גם אצל הילדים שלנו, וזה אחד הדברים היפים בדור הצעיר – הרצון להיות מחוברים יותר לעצמם, פחות להעמיד פנים ולחפש יותר זהות אמיתית. מכאן אפשר להבין גם את אחד השורשים של המחלוקת הגדולה סביב מערכת השלטון ומערכת המשפט בישראל. מעבר לשאלות המשפטיות החשובות ומעבר לוויכוח הציבורי הסוער, יש כאן תחושה עמוקה יותר: משבר אמון.
מוסדות ציבוריים, חזקים וחשובים ככל שיהיו, אינם מתקיימים רק מכוח החוק; הם מתקיימים מכוח התחושה של הציבור שהם מייצגים צדק, הגינות ואמת. כאשר חלקים גדולים בציבור מרגישים שהאמון במערכות המדינה נשחק – התסכול גובר. והאתגר של כולנו הוא לא רק לשאול מי צודק, אלא לשאול איך מחזירים את תחושת האמון.
כוחן של מילים
פרשת מטות־מסעי, שאנו קוראים השבוע, פותחת בנושא הנדרים: "לא יחל דברו; ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל', ג'). יש כאן שיעור עמוק על כוחן של מילים. המילה שלנו היא התחייבות. הערך שלנו אינו נמדד בגודל ההצהרות שאנחנו יודעים לומר, אלא ביכולת שלנו לחבר אותן לעולם המעשה.
בסוף, גם אומות גדולות, גם מנהיגים חזקים וגם אנשים פרטיים נבחנים לא לפי העוצמה שהם מציגים, אלא לפי האמת שהם מצליחים להביא.
וזו הבקשה הגדולה של הזמן הזה: פחות להרשים, יותר להיות. פחות סיסמאות, יותר שורשים. פחות כוח שמבקש לשלוט בכל, ויותר ענווה המלמדת שגם במסע הגדול שלנו, אנחנו עדיין בני אדם. ואולי דווקא משם מתחיל תיקון אמיתי.
הכותבת היא מרצה לחוסן אישי ולאומי, מייסדת ומנכלי"ת עמותת 'יום האחדות', המקיימת את המיזם 'סלון ישראלי' בתשעת הימים. לפרטים והרשמה לחצו כאן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו