הממשלה מנהלת קרב נגד התקשורת - והבריונים מבינים את המסר

אני מתורגל בזה כבר, אבל לאחרונה זה מתגבר ומתקרב פיזית יותר ויותר - רוכב אופנוע חולף קורא "יא בן זונה, זבל, מניאק. את כולכם נזיין"; נהג שעצר ברמזור מסמן לך בידו תנועת בקשה להוריד את החלון, ואז חברו יורק לעברך ומסנן איחול מוות לך ולמקום עבודתך.

והנה מרדכי דוד חוסם אותך, והנה אתה מוקף בחבורתו, שאמנם לא נוהגת באלימות אבל האלימות שם, אתה חש בה, היא אפילו לא מתחת לפני השטח, היא מבעבעת בפניך, ורק פסע אחד קטן מפריד בין קללות ויריקות וחסימות והתגודדות של חבורות סביבך לבין, אתם יודעים, השלב הבא.

זו לא תופעה חדשה, אגב, ועלי להזכיר שבתקופת עבודתי בערוץ 14 עברתי חוויות דומות מאוד, כמעט זהות, גם אם הניואנסים בסגנון היו שונים. אבל השנאה, השנאה בעיניים, ובנימת הדיבור ובשפת הגוף - אותה אי אפשר להחמיץ. האדם הזר שניצב מולך שונא אותך. שונא באמת. ואם היה מסוגל - גם היה פוגע בך. ובעצם, הוא מסוגל, רק נמנע. לעת־עתה.

המתקפה הנוכחית על כלי התקשורת כבר עצימה וחוצת גבולות יותר. הנה הממשלה דוחה פסיקת בג"ץ, אך ורק כדי לטרפד את עסקת מכירת רשת 13 (מקום עבודתי) לאסף רפפורט וחבורת המשקיעים שגיבש. הנה דלתות הכניסה לבניין חדשות 12 ולבניין "הארץ" מנותצות. והרמז ברור: היום פסיקת בג"ץ נדחית בבוז, מחר יבוטל רישיון של ערוץ תקשורת, מחרתיים ייחקר עיתונאי בחשד להסתה לסרבנות או נגד הממשלה. היום הדלת נשברה, מחר יעברו דרכה אנשים. מחרתיים יעברו דרכה אנשים עם סכין, ואולי אקדח, ואולי בקבוק תבערה. מי יודע, לאלימות יש פנים וסגנונות רבים, וכאשר היא מתפרצת - גבולותיה אינם ברורים עוד לאיש. אין דרך לשלוט בה. היא מקבלת חיים משל עצמה. חיים מסוכנים.

כל צד ואויביו

הטקסט נגד כלי התקשורת והעיתונאים, העילה וההצדקה לאלימות, ברורים: בוגדים, מחלישי העם, שותפים של האויב הערבי, שונאי עמם, שונאי יהדותם, שונאי נתניהו, שונאי תומכיו. "עין תחת עין", הם אומרים לעצמם - "התקשורת פוגעת בי, בנו, ועלינו לפגוע בה בחזרה". גם ערוץ 14 עובר התקפות מילוליות קשות, גרפיטי על קירות, עיתונאיו מותקפים ועבודתם מופרעת במהלך שידור. כל צד ואויביו, כל צד ובוגדיו, כל צד ושנואיו בתקשורת.

"אל תנהג בסימטריה הזאת", כתבה לי עיתונאית כשהשוויתי בין האלימות משני הצדדים. אבל היא כאן, האלימות, בתוכנו, והיא לא פוסחת על איש ואינה מבחינה בין איש - לא בין השונאים ולא בין השנואים. וזה רק ילך ויחריף, רק ילך ויקצין ככל שמועד הבחירות יתקרב. זה ברור כשמש ושקוף כמו אוויר - היא תסלים. אנחנו נראה פעולות שטרם חזינו בהן. אני משוכנע שיימצא האידיוט המוסת - וצריך רק אחד, לא יותר - שיחליט לשים סוף לעיתונאי בוגדני לשיטתו. אחרי הכל, צריך רק להציץ ברשתות החברתיות ולקרוא איחולי מוות, שריפה בגיהינום, מה הייתי עושה לך אם היינו נפגשים ברחוב - מאות תגובות וקומנטים והודעות כאלה אני מקבל וקורא בכל יום, וכמוני עוד עשרות עיתונאים.

הקללה תהפוך לסכין

הרחוב מתיר את דמם של עיתונאים. עיתונאים מסיתים כנגד עיתונאים אחרים. זה לא ייפסק מעצמו. שום דבר לא נפסק מעצמו, בטח כאשר כוח התנע שלו צבר תאוצה הרסנית. משהו יקרה. מישהו יירצח. אני כמעט משוכנע בזאת. היריקה תהפוך לאגרוף, הקללה לסכין, האבן שניתצה תהפוך לאקדח. תרשים הזרימה ברור.

הפוליטיקה של ימינו מבוססת על שנאה, על היגעלות, תיעוב ובוז. על פריצת גבולות והתרת רסנים. על תחרות בין פוליטיקאי לפוליטיקאי מי ישמיע עמדות קיצוניות יותר - נגד התקשורת, נגד יריביו, נגד ציבור שלם שמתנגד לו. והשנאה הזאת שורפת את כולנו.. זה ייגמר בדם. ולאחר שהדם יישפך, זה אולי יסתיים. אולי נחטוף הלם. ואולי יהיה מי שיחטוף קריזה, דווקא, ותאווה לנקמה, וייצא לשפוך גם הוא דם. עין תחת עין. ומשם הדרך קצרה, אתם יודעים למה. אתם יודעים מצוין. שהרי היא כבר כאן, מלחמת האזרחים בתוכנו. והיא בשלה לעבור לשלב הבא, מוכנה ומזומנה.