"קיבלתי רסיס בירך ורסיס בלסת": הלוחמת שנפצעה קשה בלבנון מדברת

סמ"ר ש', בת 22 מקציר, מאושפזת במחלקה לשיקום אורתופדי במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית, לאחר שנפצעה באורח קשה לפני חודש וחצי מרחפן נפץ במהלך פעילות בלבנון. היא משרתת בצה"ל כבר שנתיים ושבעה חודשים כמתעדת מבצעית.

פלגת התיעוד המבצעי של מערך דובר צה"ל היא יחידה לוחמת האחראית לתיעוד פעילותו המבצעית של צה"ל בכלל הזירות, בשגרה ובחירום. לוחמי ולוחמות הפלגה עוברים הכשרה קרבית 07 הכוללת אימון מתקדם, ולאחר מכן הכשרה מקצועית בתחומי הצילום, הווידאו והדוברות. הם פועלים ככוח חביר לצד כלל היחידות הלוחמות ומשתתפים במשימות מבצעיות בכל הזירות, מתעדים לחימה, התקפות, פשיטות, חשיפות אמצעי לחימה ואירועים משמעותיים, כמו חזרת חטופים בזמן אמת, תוך שהם נדרשים לשלב בין משימת הלחימה למשימת התיעוד. התוצרים שהם מפיקים משמשים להצגת פעילות צה"ל לציבור בישראל ובעולם, לחיזוק הלגיטימציה הבינלאומית, לתיעוד היסטורי של אירועים מבצעיים ולהפקת לקחים בתוך צה"ל.

"הייתי בכל הגזרות - בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיו"ש", היא מספרת. "בתחילת השירות הייתי בעיקר בעזה. חברתי ליחידות שפעלו שם בתמרון. בלבנון הייתי עם הכוחות במשך שבועות, תמרנתי איתם. נפצעתי בלבנון לפני חודש ומשהו. חברתי לגדוד ההנדסה הקרבית 601. הייתי איתם בהתקפה, יחסית עמוק. בסוף ההתקפה הגיע רחפן נפץ והתפוצץ לידנו. במהלך הפעילות היו כמה רחפנים, זה לא היה הרחפן הראשון שנתקלנו בו. נפצענו שבעה חבר'ה, ואני נפצעתי הכי קשה. קיבלתי רסיס בירך ורסיס בלסת. נגרם לי שבר בירך ונשברה לי הלסת. גם בלסת וגם בירך הרסיס נכנס מצד אחד ויצא מצד שני.

"היינו ממש בסוף ההתקפה. הייתי איתם יומיים בפנים. היינו בשטח פתוח והגיע רחפן. המ"פ זיהה אותו מיד וצעק: 'רחפן, רחפן', וכולנו הרמנו נשקים והתחלנו לירות לעברו. כמה שניות אחר כך הוא נפל לידנו והתפוצץ. מיד הרגשתי שנפצעתי. שמו לי חוסם עורקים על הירך. היינו צריכים להתפנות למגנן הקרוב. הלכנו חלק מהדרך, כי היא הייתה ארוכה. שני חבר'ה עזרו לי ללכת. משם הגעתי לאיתור, אחר כך למנחת הפינוי, לאחר מכן להאמר ולבסוף במסוק לרמב"ם".

סמ"ר ש' רצתה בכלל להיות ספורטאית מצטיינת. "חשבתי להיות ספורטאית מצטיינת ברוגבי, אבל אז שמעתי על התפקיד הזה, שמשלב גם צילום וגם לוחמה. זה משהו שממש התחברתי אליו, ואז עשיתי הכול כדי להתקבל". גם דרישות התפקיד, ובהן כניסה לעזה וללבנון, לא הרתיעו אותה. "הבנתי שזו משימה חשובה, תפקיד מאוד חשוב, וממש רציתי להיות לוחמת. מאז 7 באוקטובר זה היה משהו מאוד חזק אצלי. בני המשפחה ידעו שאני נכנסת למקומות האלה ותמכו. המשפחה, בן הזוג והחברים - כולם ממש איתי בזה. הם מבינים את החשיבות ותומכים".

לא רק לבנון: הלוחמת שהייתה בעזה, יו"ש וסוריה

במסגרת תפקידה חוותה סמ"ר ש' גם היתקלויות עם מחבלים וגם זכתה לתעד את חזרת החטופים הביתה. "זה לא האירוע הראשון שחוויתי. חוויתי גם בעזה וגם בלבנון. יש גם את הקטע הזה שאתה צריך לצלם דברים שלא הכי נעים לצלם. יצא לי לצלם באירוע רב-נפגעים, ובסוף אין מה לעשות - זו העבודה שלי. אני צריכה לצלם גם דברים פחות נעימים. זה מאתגר, אבל זה חשוב.

"בלבנון, בחלק הצפוני, יצא לנו להיות בהיתקלות עם מחבלים. ברור שהדבר הראשון הוא להרים את הנשק. אני לוחמת לכל דבר, ובשביל זה הוכשרנו. קודם נשק - אני נלחמת, ורק אחר כך, כשהדבר אפשרי וכשהסיטואציה מאפשרת, מצלמה.

"יצא לי לצלם את חזרת החטופים. זה רגע מאוד משמעותי בשירות. יצא לי לצלם גם במבצע להשבת רן גואילי. נכנסנו לעזה עם הכוח שגיבש את כל המרחב. ביצענו התקפה גדולה על כל האזור עם גדוד אלכסנדרוני, והיינו שם כשמצאו אותו בבית קברות. זכיתי לצלם את כל הרגע הזה, וזה היה מדהים.

"עוד משהו שיצא לי לחוות הוא שצילמתי לוחמים, שאחר כך נהרגו. קרה יותר מפעם אחת שצילמתי לוחם, וכעבור יומיים הוא נהרג. הייתה משמעות גדולה בכך שהצלחתי להביא למשפחה שלו תמונה שצילמתי אותו נלחם בעזה. זה עוד היבט משמעותי של התפקיד".

סמ"ר ש' מתייחסת גם לשיח שהתנהל לאחרונה על לוחמות בצה"ל. "הפלגה שלנו מעורבת. אנחנו גם לוחמות וגם לוחמים. אנחנו עושות את העבודה בדיוק כמוהם. אנחנו נכנסות פנימה עם היחידות, שרובן מורכבות מגברים, ועושות את העבודה טוב בדיוק כמו הבנים. עם כל התגובות, עם כל מה שאומרים עלינו ועם כל הזלזול - אנחנו עושות את העבודה בדיוק כמו הגברים".

הפנים קדימה לטיול הגדול אחרי הצבא

פרופ' אמיר חיים, ממלא מקום מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בבית לוינשטיין, מסביר על פציעתה: "ש' נפצעה באירוע של רחפן. יש כאן גם לוחם נוסף מהיחידה שהיה באותה תקרית. היא סובלת מפציעה בגפיים, כולל שבר קשה, וגם מפציעה בלסת שמגבילה אותה מאוד באכילה ובפתיחת הפה, משום שהיא עוברת קיבוע חיצוני. זו פציעת קרב, כמו כל פציעת קרב אחרת, עם כל המאפיינים שלה. אצל בנות יש מורכבויות מעט שונות. אני יכול לומר שלמרות שהשיניים שלה מקובעות, אי אפשר שלא לראות את החיוך הרחב שלה שכובש את כולם כאן, את העיניים הטובות ואת האופטימיות. היא מתקדמת יפה מאוד, ואנחנו אופטימיים. אני מאמין שהיא תהיה כאן עוד כמה שבועות, אחר כך תצא לטיול שאחרי הצבא ותחזור לגמרי לחיים".

סמ"ר ש' מוסיפה: "אני עוברת שיקום אינטנסיבי, עם הרבה אימונים, פיזיותרפיה וטיפולים נוספים, אבל זה אחלה מקום. האנשים פה באמת מדהימים - הרופאים, המטפלים, כולם שותפים לתהליך ובאמת אכפת להם. הגעתי לכאן בכיסא גלגלים, והיום אני כבר הולכת עם קביים. לאט-לאט, בכל יום, אני משתפרת ומתקדמת. אני עדיין לא יודעת מתי אשתחרר מכאן, אבל כבר יש לי כרטיסי טיסה לטיול הגדול".