יש ימים שבהם הכאב כבר לא יכול להישאר בתוך הלב. הוא פורץ החוצה: ברחובות. ברשתות. במילים - ולפעמים גם באלימות. בשבועות האחרונים ראינו מראות שלא היינו רוצים לראות כאן. אנשים שתוקפים אנשים. שפה שמשתמשת בכוח. ויכוחים שמגבירים את השנאה.
דווקא עכשיו, נדמה שהחומות שאמורות להגן על החברה שלנו - הכבוד, האיפוק והיכולת לראות אדם גם כשאיננו מסכימים איתו - מתחילות להיסדק.
קל לגנות אלימות. הרבה יותר קשה לשאול מה מזין אותה. אני יודעת שאלימות אינה מתחילה באגרוף. היא מתחילה הרבה קודם - בכאב שלא קיבל מקום, בפחד שלא קיבל מילים, בתסכול שנאגר עוד ועוד, עד שהוא מחפש דרך לפרוץ החוצה.
האחריות למנוע אלימות
אין בכך הצדקה לאלימות. יש בכך אחריות להבין איך מונעים אותה. ואולי ערב י"ז בתמוז הוא רגע מתאים לכך. היום שבו נפרצו חומות ירושלים. ההיסטוריה היהודית מעולם לא ביקשה מאיתנו רק לזכור מה היה. היא מבקשת שכל דור ישאל את עצמו: אילו חומות נפרצות אצלנו היום?
אולי אלו כבר אינן חומות של אבן. אולי אלו החומות ששמרו על כבוד האדם. על היכולת לחלוק מבלי לשנוא. על הגבול הדק שבין מחלוקת לאלימות.
עם שקיעת השמש יתחילו שלושת השבועות - ימים של חשבון נפש לאומי. חז"ל לימדו אותנו שהחורבן לא התחיל כשהחומות נפלו. הוא התחיל הרבה קודם, כשהלבבות נסדקו.
כולנו חיים כבר חודשים ארוכים בתוך מציאות של מלחמה, דאגה, חטופים, משפחות שכולות, מילואימניקים, אי־ודאות מתמשכת ועומס רגשי שלא הכרנו עד כה. במצבים כאלה, גם יכולת ויסות הרגשות שלנו נשחקת. וכשאין כלים להכיל את הכאב - הוא עלול להפוך לכעס, והכעס עלול להפוך לאלימות.
אולי זו אחת ממטרות הצום. לא משום שהקב"ה זקוק לצום שלנו, אלא משום שאנחנו זקוקים לעצירה. להתבונן פנימה. לשאול איך אנחנו נושאים את הכאב שלנו, ואיך אנחנו מוודאים שהוא לא מתפרץ כלפי מי שעומד מולנו.
למשול בעצמנו
הצום מלמד אותנו שלא כל דחף חייב לקבל מענה מיידי. שאפשר לעצור לפני שמגיבים. שאפשר לבחור ולא רק להגיב. הוא מזכיר לנו שהחירות האמיתית אינה לעשות כל מה שמתחשק, אלא לדעת למשול בעצמנו.
דווקא בתקופה שבה הכל בוער - ייתכן שזו העבודה הרוחנית והנפשית החשובה ביותר. דווקא עכשיו, אנחנו זקוקים לפחות צעקות ויותר הקשבה. פחות תיוגים ויותר סקרנות. פחות רצון לנצח בוויכוח ויותר רצון לשמור על הבית המשותף.
מתוך האמונה הזו, גם השנה נקיים במהלך תשעת הימים (מראש חודש אב ועד תשעה באב) את "הסלון הישראלי". זה אינו מפגש של הסכמות, וגם לא ניסיון למחוק מחלוקות, אלא זה מרחב שבו אפשר לדבר באמת. להקשיב באמת. לפגוש אדם לפני שפוגשים עמדה.
כי אולי כך בונים מחדש את הבית. לא באבן על אבן, אלא באדם אל אדם. לא מחכים שהחומות ייפרצו - אלא מחזקים את מה שמחזיק אותן. בית לא נחרב ביום שבו החומות נופלות. הוא נחרב ביום שבו הלבבות מפסיקים להחזיק זה את זה.
אם י"ז בתמוז הוא היום שבו נפרצו החומות - אולי תשעת הימים יכולים להיות הימים שבהם נתחיל לבנות אותן מחדש. לא חומות שמפרידות בינינו, אלא חומות של איפוק, של הקשבה ושל אחריות הדדית. כי את הבית המשותף שלנו לא נבנה רק באבנים - נבנה אותו גם בדרך שבה נדבר זה עם זה.
בת גלים שער היא מרצה לחוסן אישי ולאומי, מנכ"לית עמותת "יום האחדות", המקיימת את המיזם "סלון ישראלי" בתשעת הימים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו