הקהילה הגאה תמיד ידעה להשתמש בהומור. לפעמים כהגנה, לפעמים כדרך לפרק מבוכה, ולפעמים כחלק מהשפה הפנימית שלה. אבל מה קורה כשהבדיחה מפסיקה להצחיק את מי שעומד ממול? זו בדיוק השאלה שעולה בפרק זה של פרויקט הגאווה שלנו: האם אנשי ונשות הקהילה מרשים לעצמם לדבר בצורה גסה יותר בשם האייקוניות, הליברליות או ההומור הפנימי, ואיפה עובר הגבול בין פתיחות לבין פגיעה וחוסר כבוד?
גילי צפיר, בת 21, בימאית ועורכת וידאו, מדברת על כך בחריפות. "אני שונאת את זה", היא אומרת כשהיא נשאלת אם בקהילה מרשים לעצמם להיות בוטים או גסים יותר בשם האייקוניות. "הומואים לפעמים משתמשים בזה לאייקוניות. הם ירדו עלייך לפני כולם, כדי לצאת כאילו 'וואי אני כזה מצחיק, אין עליי'. לא, אתה מעליב אותו. בשביל מה?".
צפיר מוסיפה: "יש גם לסביות שחושבות שהן יכולות להגיד לבנות דברים שאם גברים היו אומרים אותם זה היה ממש לא בסדר". לדבריה, זה לא נעצר רק בהומור על חשבון אחרים; "הערות מיניות, החפצות, או אפילו לגעת, לחבק ממש או לחפון את הישבן. וזה ממש מטריד".
גם עדי יערה, מפיקה ובעלים של ליין "עופרה בלי עופרה", לא בטוחה שהכול "בשם האייקוניות", אבל כן מזהה בעיה ברורה במרחבים מסוימים. "יש דור מבוגר יותר, שיש בו את העניין הזה של סתם ללכת בתוך הרחבה ולתפוס למישהו בתחתונים, וזה נראה למישהו נורמלי והגיוני", היא אומרת. מבחינתה, הבעיה היא לא רק שפה, אלא נרמול של חציית גבולות. "כל הנרמול הזה של מותר לגעת במישהו שלא מכיר אותך - זו בעיה".
ובכל זאת, לא כל המרואיינים רואים בבוטות דבר שלילי בהכרח. אוריאן ספיבק, יוצרת תוכן ואישה טרנסית, דווקא רואה ערך מסוים בחופש לדבר בצורה משוחררת. "כן, זה מהמם. אני בעד שאנשים ישתגעו, יגידו כל מה שהם רוצים להגיד". אבל גם אצלה החופש הזה לא בלתי מוגבל; בהמשך דבריה היא מדגישה כי גם כשאנשים אומרים את מה שעל ליבם, חשוב לא לפגוע באחרים בכוונה. "אני שונאת מלא סוגים של דברים. אני פשוט לא אגיד את זה, כדי לא לפגוע באחרים".
יוחנן טווינה, יוצר תוכן בן 23, מודה שגם הוא מכיר את המקום הזה מקרוב. "אני גם לפעמים נופל בזה", הוא אומר. "פתאום מותר לי להגיד דברים שיוצרי תוכן אחרים לא יכולים להגיד רק בגלל שאני ההומו המצחיק, ולצערי לפעמים אני חוצה את הגבולות. מודה".
יריב אגוזי, בעל הפודקאסט המצליח "שחיטה גאה" והמיזם החברתי "הלירד המארח", מציע מבט אחר על השימוש בבוטות. הוא לא חושב שמדובר בהכרח ב”אייקוניות”, אלא בכלי תקשורתי. "אני מדבר בוטה לפעמים כדי לייצר את אפקט השוק". הוא מדגיש שהוא עושה זאת מפני שזה משרת אותו - אבל תלוי איפה. "אני יודע לקרוא את הסיטואציה. להגיד לך שאני לא משתמש במיניות שלי, בוולגריות שלי, בשפה הבוטה שלי, כדי למשוך תשומת לב כדי שיקשיבו למה שיש לי להגיד? בוודאי שכן. זה עושה את העבודה".
הפער בין המרואיינים מחדד את המורכבות: מצד אחד, בוטות יכולה להיות כלי של הומור, פרפורמנס ומשיכת תשומת לב. מצד שני, כשאותה בוטות הופכת להחפצה, ללעג, לשאלות חודרניות או למגע בלי הסכמה - היא כבר לא "אייקונית". היא פשוט פוגעת ומטרידה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו