לאחרונה, הראה לי מישהו סרטון וידאו שהוא צילם ליד היישוב המתחדש חומש שבשומרון, כשעל פסגת ההר שצופה על הנוף הנהדר של הארץ נראית עגלת ציוד גדולה.
על אחת משתי דפנותיה משתרעת תמונה של יוני ולצידה מובאה מתוך ספר מכתביו: "אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקירוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכוון להיאחז כאן בכוח רב".
כך בהרי השומרון בימים אלה. ואילו ברמת הגולן לפני חצי מאה, זמן קצר לאחר מותו של יוני, בביקור עם ההורים בבסיס השריון שהוא הקים לגדודו, ראינו מילים אחרות שלו מתנוססות על קיר של אחד המבנים. אלה נלקחו מן ה"אני מאמין" שיוני נשא בפני לוחמיו בטקס הפרידה שלו מן הגדוד שנה לפני כן. הלוחמים רשמו מזיכרונם את דבריו בדיוק מעורר התפעלות, כפי שהתברר לנו כשמצאנו אותם בכתב ידו בין ניירותיו:
"אני מאמין שכל מאמצי הגדוד חייבים להשתעבד למטרה העיקרית – ניצחון בָמלחמה. ולכן, אל לנו להתבלבל בין סדרי עדיפות שונים", היה אחד העקרונות שביקש להנחיל להם. ואילו העיקרון התשיעי והאחרון שהתווה להם בנאומו היה: "אני מאמין בישראל ובתחושת האחריות הכללית, שצריכה ללוות כל אדם הלוחם על גורל מולדתו".
זכות גדולה
לא כתבת את מחשבותיך אלה ורבות אחרות, יוני, כדי "להרשים" מישהו, ודאי לא ידעת שהם אי־פעם יתפרסמו ברבים. הדברים שכתבת נבעו ממך בטבעיות ומתוך מחשבה ורגש כנים ואמיתיים, ועל כן הם חודרים בעוצמה אל נפש הקורא. בחצי המאה מאז מותך, שבה ממשיך העם להילחם על קיומו, דבריך מהדהדים בו ומשפיעים עליו, כפי שלוחמים עדיין ממשיכים לספר.
הם מכירים אותך דרך מכתביך ודבריך, וביבי ואני, שהכרנו אותך מיומנו הראשון, לא מופתעים מדברי הלוחמים. תמיד ידענו ותמיד הרגשנו שזו זכות גדולה להיות אחֶיךָ הקטנים. תמיד הראית לנו את הדרך - בחוכמה, בחברות, בתמיכה, בדאגה רבה, ובאהבה גדולה.
לאחר מותך, בעוד אנו, ואבא ואמא, מתקשים לעכל את האפשרות של חיים בלעדיך, הגיעו אלינו חבריך ומכיריך, שסיפרו לנו רשמים עזים ממך שנחקקו בזיכרונם. כמו כל משפחה שהבן והאח אבדו להם, נצרנו בליבנו גם את רשמיהם, שתאמו כל כך את יוני שלנו.
רוחך, השונה מרוחות אחרות שגם הן מנשבות בעם שלנו, היא אולי הסיבה העיקרית לָניסיונות שנעשו מאז מותך להכתים את דמותך ולצבוע את מעשיך בצבעי כחש ומרמה. אבל האמת שבך חזקה מהם, והניסיונות המכוערים הללו – אף שנעשו בקביעות שנה אחר שנה, ואולי עוד ייעשו – הם כמו מוץ ברוח שאינו מותיר חותם.
לא רק דבריך, אלא כמובן מעשיך – ובכללם בימיך האחרונים – מהווים דוגמה ומופת לעמנו.
חיים שלמים על הכף
בסִפרם של אנשי היחידה, מבצע יונתן בגוף ראשון, שהופיע לפני עשור, כתב אמיר עופר, הלוחם שבאומץ רב פרץ ראשון לאולם החטופים באנטבה, את הדברים הבאים:
"יוני הוביל את תהליך [ההכנות]... והוא זה שעמס על כתפיו את כובד האחריות להגיד לדרגים הבכירים ביותר (וגם למפקדי המשנה שלו) 'אנחנו נעשה את זה', כשסביבו היו לא אחד ולא שניים שלא היו בטוחים בכך. התדריך שנתן לנו בשארם א־שייח' היה מלאכת מחשבת - התדריך הטוב ביותר ששמעתי לקראת מבצע.
"...תפקודו במהלך המבצע היה מעולה", מוסיף ומספר אמיר. "הוא קיבל את ההחלטה הנכונה לירות בשומרים; הוא קיבל את ההחלטה הנכונה להאיץ את כלי הרכב; הוא קיבל את ההחלטה הנכונה לפרוק מהם מעט לפני המקום המתוכנן, והוא זיהה את העצירה של מוקי וקרא את הפקודות הנכונות כדי לפתור את הבעיה", כותב אמיר, וממשיך: "מבחינת תוצאותיה, זו היתה אולי הדקה הדרמטית ביותר והחשובה ביותר בכל תולדות צה"ל. חיים של מאה בני ערובה היו מוטלים על הכף, ונותרו להם בשעון החול שניות בודדות. וכל זאת בארץ זרה, רחוקה ועויינת. בנוסף, ההשלכות של כישלון שם היו הרבה מעבר לאובדן חיי בני הערובה והחיילים... את הנזק המדיני והנזק ליכולת ההרתעה של צה"ל במקרה כזה בכלל אי אפשר לאמוד".
וכאן מדגיש אמיר: "מול כל אלה עמד כוח קטן ונחות משמעותית במספרו מהאויב, כוח שהיה אמור לפתור את הבעיה בעזרת הפתעה ויתרון איכותי, ויוני - שכל האחריות הנוראה הזאת ישבה על הכתפיים שלו ורק על הכתפיים שלו, ובמצב של הלחץ הכי קיצוני שאפשר לחשוב עליו - היה באותה דקה ממוקד, תכליתי, קורא היטב את המצב ומגיב בדיוק כנדרש. מפקד אמיתי".
כך, לפני חמישים שנה, ברגע הגורלי לפני שנפגע. וכמו בקרבות אחרים שבהם יוני לא נרתע מן הסכנה, הוא היה מוכן במודע לשלם בחייו למען עתיד העם ולמען חייהם של בניו ובנותיו.
חייך, יוני, כמו אלה של רבים מלוחמינו שמסרו ומוסרים, בימים אלה ממש, את נפשם, נגדעו בגיל צעיר. מדינאי ופילוסוף רומי, שגם הוא שילם בחייו על אמונתו, אמר: "קצרים הם החיים שנתן לנו אלוהים, אבל הזיכרון של חיים הניתנים למען מטרה נעלה נשמר לעד".
אכן מתת בגיל צעיר, יוני, אבל בזכות המטרה שלה הקדשת את עצמך ובזכות האדם שהיית, נועדו לך חיי נצח - לא רק בזיכרונם של יקיריך ואוהביך ובזיכרונם של הנאספים היום סביב קברך - אלא בזיכרון העם כולו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו