הרב של הצעירים: "יש להם אלפי עוקבים - אבל אין להם אדם אחד לדבר איתו"

מאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות, שיעורים שממלאים אולמות וצעירים שמגיעים מכל רחבי הארץ כדי לשמוע אותו, הרב דוד פריוף, שמכונה על ידי רבים מתלמידיו "רבם של צעירי ישראל" - הפך בשנים האחרונות לאחת הדמויות הבולטות בקרב צעירים המחפשים משמעות בעולם של טיקטוק, אינסטגרם ומסכים.

פריוף, תושב בני ברק זה 22 שנה, נשוי ואב לשישה בנים, ראש מרכז "התחברות" לנוער ברמת גן ומי שכיהן בעבר כראש בית ההוראה של הרב יגאל כהן, פוגש מדי שבוע מאות צעירים. חלקם חרדים, חלקם מסורתיים, חלקם חיילים, ואחרים כאלה שמגדירים את עצמם רחוקים מכל מסגרת דתית. לדבריו, המכנה המשותף לרבים מהם אינו דווקא שאלות של דת, אלא תחושת בדידות וחיפוש אחר שייכות בעולם שבו הכול מהיר, זמין ומיידי.

"אנשים חושבים שלדור הזה יש הכול", הוא אומר. "אבל הרבה פעמים דווקא בגלל שיש להם הכול, הם מחפשים משהו עמוק יותר. הם מחפשים משמעות, מחפשים אמת ומחפשים מישהו שיאמין בהם. יש היום צעירים עם עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, אבל אין להם אדם אחד שהם יכולים לשבת מולו ולדבר באמת מה שהם מרגישים".

דווקא בימים שבהם השיח הציבורי סביב החברה החרדית מתמקד בחוק הגיוס ובמאבקים פוליטיים, פריוף מבקש להפנות את המבט למקום אחר לגמרי - לדור הצעיר ולשאלות שמעסיקות אותו.

הרב פריוף אינו מתאים לדמות הרב החרדי הקלאסית. מצד אחד הוא מגיע מבני ברק ומזוהה עם עולם התורה והישיבות. מצד שני, הוא פעיל מאוד ברשתות החברתיות, מתחזק עמודי טיקטוק ואינסטגרם שבהם סרטונים משיעוריו מגיעים למאות אלפי צפיות, מקיים קשר יומיומי עם צעירים מכל רחבי הארץ ואף מקפיד לפנות זמן למשחק טניס שבועי. השילוב הלא שגרתי הזה הפך אותו בשנים האחרונות לדמות שמצליחה לדבר בשפה שצעירים רבים מבינים.

למרות החשיפה ברשתות חברתיות שרוב הציבור החרדי ודאי שלא רבנים נמצאים בהם, מבהיר פריוף: "אני לא נמצא ברשתות כדי להגדיל עוקבים או לקבל לייקים. הרשתות החברתיות הן רק אמצעי להגיע לנוער. אם סרטון אחד שלי גורם לנער לכבד יותר את ההורים שלו, להימנע מאלימות ברחוב או לקבל החלטה טובה יותר בחיים – זה שווה יותר ממיליון לייקים".

לדבריו, דווקא בעולם שבו הכול הפך מיידי, יותר ויותר צעירים מחפשים משהו אחר. "אני פוגש את זה בארץ ואני פוגש את זה גם אצל ישראלים צעירים בארצות הברית. אנשים מחפשים בית. מחפשים משמעות. מחפשים קשר אמיתי. בסוף בן אדם לא חי מלייקים".

שיעוריו במדרשה שברמת גן מושכים מדי שבוע מאות צעירים. חלקם מגיעים באופן קבוע כבר שנים, אחרים מגיעים בעקבות סרטון שראו ברשת או המלצה מחבר. בין המשתתפים אפשר למצוא צעירים וצעירות, בני ישיבות, חיילים, סטודנטים, ולעיתים רבות גם דמויות מוכרות מהרשתות החברתיות פוקדות את השיעור.

"מה שהתחיל מחמש דקות הפך לקשר יומיומי"

אחד מתלמידיו הקרובים הוא אהבת השם גורדון. פריוף מספר עליו בהתרגשות מיוחדת. "אהבת השם הוא בחור מקסים, מדהים ומצוין, בעל אנרגיות לא נורמליות שעושה כל כך הרבה דברים טובים בעם ישראל".

הדרך של גורדון לא הייתה פשוטה, הוא ממהר להגיד. "עוד כשהיה ילד הוא חווה הצקות, שיימינג ולעיתים גם אלימות. גם בגלל המראה שלו וגם בגלל השם שלו. לא תמיד היה קל להיות אהבת השם גורדון".

המפגש הראשון ביניהם התרחש לאחר שגורדון חזר מהקרב הראשון שלו. "הכרתי אותו דרך חבר משותף. הוא ביקש ממני ללמוד איתו חמש דקות ביום בפייסטיים", מספר פריוף.

מאז הפכה שיחת הווידאו היומית לקביעות. "עם הזמן הצטרפו גם אחיו רוח השם ולוחמים נוספים. היום אנחנו כבר לומדים באופן קבוע. פרשת שבוע, הלכות, אמונה ודברים שקשורים לחיים עצמם".

אחד הרגעים הזכורים מבחינתו התרחש דווקא לאחר שגורדון הפך לדמות מוכרת בכל המדינה. "כל המדינה דיברה עליו. אבל אחרי כל הפרסום הוא הגיע לשיעור כדי להגיד נשמת כל חי ולהודות לקב"ה. בעיניי זה הסיפור האמיתי של הדור הצעיר".

"גורדון מייצג תופעה רחבה הרבה יותר", הוא אומר. "יש היום צעירים שלא מתביישים בזה שהם יהודים. לא מתביישים בזה שהם רוצים להתחבר. לא מתביישים בשם שלהם. אהבת השם מראה לצעירים שאמונה, ערכים וגאווה יהודית הם מקור כוח, לא חולשה".

"הרצח הבא מתחיל הרבה לפני הסכין"

אבל לא כל הסיפורים מסתיימים כך. הרצח של הנער ימין זלקה ז"ל ביום העצמאות האחרון טלטל אותו באופן אישי. "נקרע לי הלב", הוא אומר. פריוף הגיע לנחם את המשפחה זמן קצר לאחר הרצח.
"ישבתי שם וחשבתי לעצמי שאנחנו כחברה לא מבינים את גודל האירוע". לדבריו, מדובר במקרה שהיה צריך לזעזע את המדינה כולה.

"ביום כזה היו צריכים לעצור את הלימודים. לעצור הכול. מה שווה כל החומר הנלמד בבתי הספר אם ילד חוזר הביתה ומרגיש לבד? מה שווה כל ההשכלה אם אנחנו לא מצליחים ללמד ילדים איך להתייחס אחד לשני?"

מאז אותו מקרה, הוא מספר, הפך את נושא החרמות, האלימות והיחס לחלש לחלק מרכזי מהשיעורים שהוא מוסר. "אני אומר לצעירים דבר פשוט. אדם יכול להיראות הכי דתי בעולם. הוא יכול לשמור שבת ולהניח תפילין. אם הוא משפיל אדם אחר, אם הוא מחרים ילד אחר, אם הוא פוגע במישהו חלש ממנו – מה זה שווה?!"

כאן קולו הופך חד יותר. "אנחנו רצים לזירת הרצח כשיש דם על הרצפה. אני רוצה להגיע לשם חמש שנים קודם. כשהילד רק מתחיל להרגיש שהוא לא שייך. כשהוא מתחיל להרגיש שאף אחד לא רואה אותו". לדבריו, זו בדיוק הסיבה שהוא מקדיש את חייו לעבודה עם בני נוער. "הרצח הבא לא מתחיל בסכין. הוא מתחיל בבדידות. הוא מתחיל בחרם. הוא מתחיל בנער שאף אחד לא שם לב אליו".

פריוף סבור שחלק גדול מתופעת האלימות בקרב בני נוער קשור דווקא לחיפוש אחר ערך עצמי. "ילד שלא מוצא הצלחה בלימודים, לא מוצא הצלחה בבית ולא מוצא הצלחה בחברה, מחפש להיות מוצלח במקום אחר. לפעמים הוא מחפש את זה באלימות, בשטויות או במעשים קיצוניים שיגרמו לחברים להסתכל עליו".

האחריות של אנשי חינוך אינה מתחילה ברגע שהאסון כבר קרה. "אם אנחנו כרבנים וכמחנכים לא מסוגלים למנוע את החרם הבא או את הרצח הבא - אז בשביל מה אנחנו נמצאים ברשתות?" הוא זועק.

"פעם היה אפשר להילחם בילדים, היום כבר לא"

לדבריו, אחת הטעויות הגדולות ביותר של הדור המבוגר היא הניסיון לחנך את ילדי היום בכלים של אתמול. "הדור של היום זה לא מה שהיה פעם כשאני הייתי בחור. כמעט אי אפשר להילחם עם הילדים היום. הם מוזנים מהמדיה ברמה אחרת לגמרי. מה שאנחנו ראינו בגיל 30, הם כבר ראו בגיל 12 או 13".

לדבריו, הורים רבים עדיין מנסים להתמודד עם המציאות החדשה באמצעות סמכות וכפייה. "היום החינוך עובד אחרת. אם אתה סוגר לילד דלת אחת, שמת שם מחסום. פעם היה אפשר לתת לילד מכה ואחר כך לחבק אותו. היום אין את זה. אם תיתן לו חום ואהבה, תוכל לבנות עליו. אם תיכנס איתו למלחמה, אתה עלול לאבד אותו."

מאחורי הדברים, הוא אומר, מסתתר אחד האתגרים הגדולים ביותר של התקופה. "אנשים חושבים שהבעיה הם המסכים והרשתות החברתיות. הטיקטוק הוא לא הבעיה. הוא רק המראה. השאלה היא מה הילד מחפש שם".

"אם הבן שלי לומד תורה ויעצר - אני אהיה גאה בו"

רק לאחר השיחה על צעירים, חינוך ומשמעות, מגיע הנושא שמעסיק את הציבור הישראלי והמערכת הפוליטית כולה - סוגיית הגיוס. מבחינתו, ההתנגדות החרדית לגיוס אינה נובעת מנוחות או מחיפוש אחר פטורים, אלא מתפיסת עולם הרואה בלימוד התורה ערך יסוד.

עם זאת, הוא מזכיר כי בעבר נשמעו גם קולות ברורים בתוך ההנהגה החרדית ביחס למי שאינו יושב ולומד. "אצל הרב שך והרב עובדיה, מנהיגי הציבור היה ברור שמי שלא לומד ורק מסתובב ומתבטל, צריך ללכת לצבא", הוא אומר. "אבל מי שיושב ולומד תורה, עושה את מה שהוא מאמין שנדרש ממנו".

כאן הוא מחדד את עמדתו. "אם הבן שלי לומד תורה ונעצר בגלל עריקות – אני אהיה גאה בו. אבל אם הוא לא לומד, שילך לצבא". לדבריו, המציאות מורכבת הרבה יותר מהחלוקה המקובלת בין "בעד גיוס" ל"נגד גיוס". פריוף עצמו פוגש את המורכבות הזאת מקרוב. "אצלי במדרשה רוב הבחורים התגייסו. רובם הלכו דווקא ליחידות הכי קרביות שיש, וזה דבר טוב. אלה בחורים שרוצים לתרום, רוצים לתת מעצמם ולעשות למען עם ישראל".

לשאלה מדוע חלקים מהחברה החרדית עדיין מסתכלים בעין ביקורתית על מי שבוחר להתגייס, הוא משיב בכנות: "הרחוב החרדי שומר על עצמו כי הוא מפחד. הוא מפחד שזה יחלחל וישנה את הצבע של המגזר שבו הוא חי. ובצדק".

בסופו של דבר, נדמה שגם כשהשיחה מגיעה לגיוס, לפוליטיקה ולמאבקים הציבוריים, הנושא שמעסיק את פריוף יותר מכל נשאר אותו נושא שממלא את המדרשה שלו מדי שבוע: דור של צעירים שמחפש שייכות בעולם שמציע אינסוף חיבורים דיגיטליים ומעט מאוד קשרים אמיתיים.

"הדור הזה לא מחפש פחות", הוא אומר. "הוא מחפש יותר. יותר אמת, יותר משמעות ויותר אנשים שיאמינו בו".