כאוס מוחלט: המפגינים החרדים הגיעו לשפל

רס"ל אליסף שושן מסיירת צנחנים נפל ברצועת עזה בדצמבר 2023. לפני ימים אחדים, אמו, ניצבת־משנה ד"ר ולרי שושן, נקלעה להפגנת חרדים נגד הגיוס בירושלים. המון הקיף את הרכב המשטרתי, טלטל אותו וניסה להפוך אותו. ניסיונותיה של ד"ר שושן להניא את המתפרעים לא צלחו, וגם לא השתדלותו של חרדי מבוגר יותר מתוך הציבור המפגין. רק פנייה שלה למפקדים בכירים הביאה לשליחת כוח שיטור, שהצליח לחלץ אותה ומנע אסון.

המפגינים לא ידעו שמדובר באם שכולה, וודאי לא כיוונו לפגיעה דווקא בה. אבל לעובדת היותה של הד"ר שושן אם שכולה, שבנה הלוחם נפל במלחמה הנוראה והבלתי מסתיימת הזו, יש משמעות.

אמירה שחוזרת על עצמה במעגלים מסוימים, "אנחנו בימים תנ"כיים" (בלשון מרוממת יותר: "תקופה של נס"), זוכה להרבה ביקורת בציבור. אבל יש בביטוי הזה משהו עמוק, שהוא מעבר לניסיון לייחס צביון גורלי ובעל השלכות היסטוריות לתקופה שאנו חיים בה, והוא נוגע לאפשרות לחלץ לקח ומסר ערכי מהאירועים שפוקדים אותנו.

כשבשרשרת אירועי הטרור שקדמו ל־7 באוקטובר נרצחו שוב ושוב אחים או אחיות או בני משפחות שלמות, ידענו לחלץ מכך מסר ברור על הפילוג והאיבה ששטפו את הרחובות. הבנו שהאסונות שקורים לנו שוב ושוב אינם מנותקים מהרובד הערכי והרוחני, המציאות נושאת מסר עבורנו, וקריאה לתיקון, שכשלנו לבצע.

לאחר המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר, קל היה לראות את הקשר הרוחני בין האסון לבין המקום האפל שאליו הביאו אותנו חמש מערכות בחירות, הפגנות וקרבות פוליטיים, חסימות כבישים ומחאות פורצות גבולות - שנקודת השיא שלהן היתה אירועי יום כיפור בתל אביב, פחות משבועיים קודם לכן - ובהם גם הערכים היהודיים החשובים ביותר הפכו למרמס.

הימים התנ"כיים שאנחנו חיים בהם אינם תנ"כיים במובן הפירוטכני של ים נבקע ושיחים בוערים, וגם לא במובן של הנהגה רוחנית שהיא צינור ישיר מהקב"ה עם הדרכה מפורטת מה לעשות - וחבל מאוד, כי נחוצים לנו מאוד שמואל שיתפלל על לוחמינו ואהרן שיתמוך בזרועותיו של מנהיג שבכוחו להטות את המערכה לטובתנו.

הימים שאנו חיים בהם הם תנ"כיים במובן אחר. כפי שהטקסט התנ"כי מצומצם ומוסר רק את מה שהכרחי, ולכל מילה בו יש משמעות, ואפשר לדרוש אפילו על קוצו של י' - גם המציאות שלנו "טעונה משמעות עד קצה גבול אפשרויותיה". אין אף פרט מיותר בבריאה או בנסיבות המתרגשות עלינו. לכל פרט יש משמעות, והמשמעות היא תמיד ערכית ועל־זמנית, ויש בה הוראה נצחית.

כשציבור המפגין בסוגיית הגיוס בוחר לעבור על הלכה ודרך ארץ ומנסה להפוך רכב שבו יש נוסעת, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות שעלולות להיות לאלימות, בא המספר המקראי של ימינו ושולח להם מסר בדמות אם שכולה, ומציב בפניהם מראה.

אם הציבור החרדי הערכי ורב־החסד, שמקדש עזרה ליתומים ולאלמנות ולהורים שכולים, מגיע לשפל של פגיעה בגוף או בנפש של אם שכולה - הרי היה בזה ביטול מוחלט של כל ערך שהוא לכאורה פועל בשמו. אך לצערנו המסר מהאירוע הזה לא נקלט, והאלימות עלתה מדרגה באירועים בביתו של השופט סולברג.

בשם איזו תורה מחוללים הפורעים את הפגיעות הללו? עד היכן מגיעים העיוורון והניתוק מכל מה שמקודש לשומרי תורה ומצוות? ואיזה מענה יש למנהיגי הציבור הזה מול הקטגוריה הסמלית האיומה שהיתה עולה על הציבור החרדי כולו ועל מניעיו מפגיעה באם שכולה; או מפגיעה בנפש שעלולה היתה לקרות בביתו של סולברג, שנזקק לבדיקה רפואית אחרי האירוע?

כמי שיודעים ללמוד תורה, הלקח המתחייב אמור להיות נהיר להם. וגם העובדה שתוצאות חמורות יותר נמנעו בדרך נס. נו, מי טען שזו לא תקופה של נס.