את זעקת הצפון קשה שלא לשמוע בימים אלו - אלא אם בוחרים לעצום עיניים ולהתעלם. רחפני הנפץ, הטילים והאזעקות, הלימודים הלא רציפים בבתי הספר, מקומות העבודה שפועלים תחת מגבלות, הנחיות פיקוד העורף שמשתנות חדשות לבקרים, שיחות על הפסקת אש ונסיגה מלבנון, לצד שמותיהם של נופלים ופצועים שמתפרסמים כמעט מדי יום - כל אלה מרכיבים מציאות בלתי נתפסת.
חשוב לדבר על כל זה, כי זה מה שקורה עכשיו. אבל מה עם מה שיקרה אחר כך?
מה עם תשומת הלב לדור שלי - המשוחררים הטריים, המילואימניקים הצעירים, אלה שעומדים ממש עכשיו בפני ההחלטות שיעצבו את חייהם? לאיזה תואר להירשם, באיזו אוניברסיטה ללמוד, היכן לעבוד, איפה להקים בית ומשפחה.
כל מי שגדל בקהילה קטנה יודע שאפשר לנבא את עתידה לפי מספר הילדים בגן. אם רוצים להבין איך ייראה הצפון בעוד 20 שנה, צריך לשאול שאלה פשוטה: כמה צעירים יבחרו להישאר כאן?
צומת הדרכים שלנו
רבים מבני גילי נמצאים כיום בצומת דרכים. אלו בחירות גורליות, ואני חוששת שמסיבות ברורות לחלוטין הם יבחרו שהעתיד שלהם יהיה רחוק מאזור הלחימה.
הרי מה צעירים מחפשים? הזדמנויות תעסוקה, ביטחון אישי, מערכת בריאות נגישה, חיי קהילה, זוגיות, בילויים, אופק להתפתחות. אלה אינם מותרות - אלו תנאי בסיס לחיים. ובמציאות הנוכחית רבים מהדברים הללו פשוט אינם קיימים בצפון.
חבל ארץ שלם הפך כמעט לשקוף. גבול שהצליח להחזיק לאורך השנים בזכות אזרחים מדהימים, שקיימו את המשימה הלאומית שהוטלה עליהם ונשארו למרות הכל. אבל אי אפשר לבנות עתיד על גבם של התושבים בלבד.
אני יודעת זאת מקרוב. גם אחרי ששני טילי קורנט פגעו בבית המשפחה שלנו בכפר יובל ולקחו מאיתנו את סבתא שלי, מירה איילון, ואת דודי, ברק איילון - נשארנו. בחרנו להישאר. מילאנו את חלקנו במשימה הציונית.
עכשיו הגיע תורה של המדינה לעשות את שלה. לא בעוד שנה, לא אחרי הבחירות הבאות ולא אחרי סבב הלחימה הבא. עכשיו.
אם מדינת ישראל רוצה שהצפון יהיה מאוכלס גם בעוד 20 ו־30 שנה, היא חייבת להעניק לדור הצעיר סיבה להישאר: ביטחון, תעסוקה, רפואה, חינוך ואופק.
בלי זה המלחמה על עתיד הצפון כבר עלולה להיות מוכרעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו