ניצל מפיגוע בילדות - והקים אימפריית הצלה שמצילה חיים בעולם כולו

"כשחובש של 'איחוד הצלה' מגיע למקרה חירום, הוא לא שואל מה העמדה הפוליטית או מה הרקע של מי שזקוק לעזרה. הוא מטפל באדם שמולו", אמר השבוע אלי ביר, נשיא "איחוד הצלה", במפגש עם הקהילה היהודית בסידני ובמלבורן, כמה חודשים אחרי פיגוע הטרור בחוף בונדיי, שבו נרצחו 15 ורבים נפצעו.

בין הפצועים בפיגוע שטלטל את הקהילה היהודית המקומית ואת כוחות הביטחון וההצלה באוסטרליה היה גם מתנדב "איחוד" סידני, יענקי סופר, שהיה בין הראשונים שרץ אל האש כדי להציל חיים. סופר נורה וניצל בזכות אפוד הקשר שנשא על חזהו.

"תגובתה של איחוד הצלה לאסון בבונדיי ביץ' היא רק הדוגמה האחרונה לקשר העמוק והמתמשך בין אוסטרליה לישראל, ולמרחק שאליו מגיע החיבור הזה בעת צרה.

"בעקבות המתקפה מתנדבי איחוד הצלה עזבו את משפחותיהם ואת חגיגות החנוכה כדי לנסוע לאוסטרליה ולתמוך בקהילה היהודית. הם הגיעו כדי להושיט יד, להעניק נחמה ולסייע לניצולים ולמשפחותיהם לעשות את צעדיהם הראשונים בדרך להחלמה לאחר חוויה טראומטית עמוקה", אמר השבוע ביר בכנס.

ההתחלה - בירושלים

הדרך לכנס המרגש באוסטרליה התחילה בשכונת בית וגן בירושלים, בשנות ה־80 המאוחרות. ביר נולד להורים שעלו מאמריקה והיה, לדבריו, "תלמיד גרוע בחיידר", שנזרק מהכיתה כמעט בכל יום.

יום אחד, כשהיה בן 6, בדרכו הביתה הוא נקלע לזירת פיגוע מחרידה. הפיגוע בקו 12. "אנשים שכבו בכל הרחוב, היו צרחות, האוטובוס היה מלא עשן, היה תוהו ובוהו. עמדתי שם עם עוד עשרות ילדים שחזרו מבית הספר ופשוט הסתכלנו. לא הבנתי מה הולך, אבל זה שאנשים שכבו שם הרבה זמן וחיכו לעזרה - זה מאוד השפיע עלי".

באותן שנים ביר מצא את עצמו מגיע שוב ושוב ל"יד ושם", בסמוך לשכונתו.

"קראתי כל דבר, ראיתי סרטים. בגיל 14 כבר חלמתי להיות רופא ולהציל חיים של יהודים", הוא מספר.

כשראה מודעה על קורס עזרה ראשונה של מד"א על עמוד ברחוב, הוא קפץ על ההזדמנות.

"הקורס בן 44 השעות היה הדבר הראשון שאי־פעם הצלחתי בו. למדתי איך להציל חיים, זאת היתה הרגשה נהדרת, ועוד לפני גיל 15 התחלתי להתנדב במד"א, שלוש פעמים בשבוע. זאת היתה הרגשה מדהימה לעזור לאנשים באמבולנס. הייתי חוזר הביתה עם סיפוק גדול, אבל משך הזמן שלקח לאמבולנס להגיע למטופלים הטריד את מנוחתי".

כשהגיע לגיל 16 התרחש האירוע שחולל את השינוי בחייו. "קיבלנו קריאה על ילד בן 7 שנחנק בארוחת הצהריים. לקח לנו 21 דקות להגיע. האמא היתה נואשת, ואני רואה ילד קטן, חמוד, בלונדיני, שוכב על הרצפה כחול כולו. לא אשכח את העיניים שלו, הן היו כבויות לגמרי".

צוות האמבולנס החל מייד לבצע החייאה, ושכן רופא, שקלט את הניידות ברחוב, הבין שזקוקים לעזרתו והצטרף ל־45 דקות של החייאה, ללא הועיל.

"זה האירוע שזעזע אותי, ששבר אותי. בו הבנתי שאמבולנס לא מציל חיים - האנשים בתוכו הם אלה שמצילים חיים. אמרתי לעצמי 'אני חייב לתקן את זה'. זה הרגע שבו חשבתי להקים רשת מתנדבים. חשבתי על משהו שכונתי, קטן, שיגיע לאירועים לפני שהאמבולנס מגיע".

ביר פנה, לדבריו, למנהל התחנה שבה התנדב, אבל הצעתו לא התקבלה. הוא טס לניו יורק, קנה מכשירי קשר, פירק אותם לחלקים וחזר ארצה. תחנת הפיקוד הראשונה היתה מחסן בחנות הספרים של אביו, מתחת לאדמה. בעזרת מכשירי הקשר הצליח ביר להאזין לקריאות של מד"א, כיבוי האש והמשטרה.

"האירוע הראשון היה של גבר בן 70 שנדרס על ידי רכב ממש מול חנות הספרים של אבי. בתוך 45 שניות הגעתי, ראיתי אדם מדמם כולו. לא היתה לי אפילו תחבושת, אז לקחתי את הכיפה, קיפלתי אותה והנחתי בלחץ על הפצע.

"יומיים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מהבן: 'אתה הצלת את החיים של אבא שלי'. התחלתי לבכות מהתרגשות. כשביקרתי אותו בבית החולים ראיתי אדם חיוור לגמרי, מלא תחבושות, גבס ברגל. הוא נתן לי חיבוק שלא אשכח כל החיים. ראיתי שעל היד שלו יש קעקוע של מספר. זה שינה את חיי".

באותו היום ביר הלך לקנות תחבושות וציוד עזרה ראשונה למתנדבים. השנים הראשונות לא היו פשוטות. הרבנים התקשו לקבל קבוצה של חרדים שנוסעים בשבת. "עשינו הרבה שבירה של הרגלים בציבור החרדי".

בהדרגה רבנים מאוד חזקים בציבור החלו לתמוך בפעילות, ובעקבות ארגון המתנדבים של ביר קמו עד 2006 עוד ועוד ארגוני הצלה קטנים.

ערב פרוץ מלחמת לבנון השנייה פעלו ברחבי הארץ 25 ארגונים. המלחמה חשפה בפניו כשל מערכתי עמוק, לדבריו, כשנתקל במטופלי שגרה שנאלצו להמתין זמן רב לטיפול בעת שמרבית הכוחות טיפלו בפצועי נפילות הטילים.

אז החליט ביר: "אני עומד לאחד בין כל ארגוני ההצלה שקמו ולהקים גוף  נפרד ממד"א".

בהתמדה ביר התגבר על מאבקי כוח, על פוליטיקה ועל חילוקי דעות. וכיום, מכמה מאות מתנדבים - גדל הארגון והוא עומד על קרוב ל־10,000. "הכי קשה בעולם זה לעשות אחדות, אבל זה הכי ממכר", הוא אומר.

לתוך שטחי האש

ב־7 באוקטובר ביר קפץ מהמיטה. "נכנסתי למוקד. תוהו ובוהו. יותר מ־500 קריאות חירום שלא הצלחנו לענות להן".

בשעה 9 בבוקר כבר מנו יותר מ־100 הרוגים. "חשבתי שזה האירוע הקשה ביותר שאי־פעם היה במדינה". בזמן הזה אשתו של ביר, גיטי, שבדיוק סיימה את הכשרתה כפרמדיקית, כבר היתה בדרכה דרומה. לביר היא אמרה: "אמא שלי ניצולת שואה, היחידה שניצלה מכל המשפחה בגיל 3. כולם מתו כי אף אחד לא בא לעזור להם. לא למדתי ארבע שנים להיות פרמדיקית כדי לעמוד בחוץ ולחכות. ואם אמות, אז אמות".

מתנדבי איחוד הצלה נכנסו באותו יום לתוך שטחי האש והצילו פצועים. "עזרנו לאלפי אנשים. לפי הערכות שלנו, מאות שהיו יכולים להתווסף לרשימת ההרוגים - ניצלו", אומר ביר.

הקשר עם הממשל האמריקני נבנה במשך עשור: דיוויד פרידמן, לימים שגריר ארה"ב בישראל, ישב בדירקטוריון הארגון. ג'ארד קושנר נתן לביר משרד צמוד לצידו במנהטן ב־2011 - "למדתי ממנו הרבה". שלדון ומרים אדלסון הפכו לתומכיו הגדולים של הארגון. "הם מאוד אהבו את איחוד הצלה. הרעיון הזכיר להם את הרעיון של 'ישראל היום' - ארגון שקם מכלום ונותן שירות חשוב בחינם".

ב־2020 ביר חלה בקורונה ומצבו החמיר. "הרופאים אמרו שיש לי סיכוי של 5% לחיות. נפרדתי מהילדים שלי בטלפון. מרים אדלסון היתה מתקשרת אלי בכל יום לשאול איך אני מרגיש. היא אפילו דאגה שטראמפ, שהיה נשיא באותה תקופה, יאשר לי תרופה שלא קיבלה עדיין את אישור מינהל התרופות. כשהחלמתי, הטיסו אותי בחזרה במטוס פרטי והגעתי לקבלת פנים מרגשת".