"החברים לומדים - ואני בין הכסאות": בית קפה בב"ש הפך לעוגן לנוער שנשר

בשעה תשע וחצי בבוקר, בזמן שבתי הקפה בבאר שבע רק מתחילים להתמלא, רועי כבר עובד. במטבח של קפה רימונה הוא לש בצק, מסדר מגשים ומדי פעם עוצר לשיחה קצרה עם מי שנכנס. דבר אחד, אגב, הצוות כבר למד לא לבקש ממנו. "סכין הם לא נותנים לי", הוא אומר וצוחק. החיוך מגיע מהר, כמעט אוטומטית. הסיפור שמאחוריו קצת יותר מורכב.

רועי כהן, בן 18 ממיתר, לא באמת תכנן להגיע לכאן. בכיתה ט׳, במהלך חג הסוכות, הוא התמוטט בבית הכנסת. זמן קצר אחר כך גילו אצלו גידול סרטני במוח.

במקום רצף רגיל של תיכון, חברים ובגרויות, הגיעו טיפולים, מעקבים רפואיים ופיזיותרפיה. מאז - החיים לא בדיוק שבו למסלולם. ״לא למדתי מכיתה ט׳״, הוא מספר בפשטות. ״החברים המשיכו ללמוד, היו בגרויות, היו תכניות. גם החברים ממיתר, גם מהמסגרת שלמדתי בה. ואני הרגשתי כזה באמצע״. הוא עוצר רגע, מחפש ניסוח. ״כאילו נפלתי בין הכיסאות״.

גם היום הגוף עדיין מזכיר לו את המגבלות. צד אחד פחות חזק, חלק מהתנועות מורכבות יותר, ויש דברים שפשוט קשה יותר לעשות. אבל מבחינתו, הקושי הפיזי הוא לא הסיפור. הסיפור הוא מה שקורה כשנער צעיר יוצא ממסלול החיים הרגיל - ולא תמיד מוצא דרך לחזור אליו. ״הייתי הרבה בבית״, הוא אומר. ״פשוט בבית״.

לקפה רימונה הגיע כמעט במקרה. אמא שלו שמעה על המקום והציעה שינסה. הוא עצמו, לדבריו, לא הגיע עם ציפיות מיוחדות. ״באתי נטו בשביל להעביר זמן. לפגוש אנשים. לא להיות לבד״.

אלא שמה שהתחיל כדרך למלא זמן, הפך מהר מאוד למשהו אחר. קפה רימונה, שפועל כבר שנה בשכונה ד' בבאר שבע, נראה במבט ראשון כמו עוד בית קפה שכונתי; לחמי מחמצת שנאפים במקום, מאפים, קפה טוב ותפריט שמבוסס על חומרי גלם מקומיים מהנגב. סטודנטים וצעירים עם מחשבים שמגיעים ללמוד ולעבוד, משפחות צעירות קופצות לארוחת בוקר, והשכונה המיתולוגית - כבר אימצה אותו. אבל מאחורי מכונת האספרסו מסתתר מודל מיוחד.

״לקום בבוקר למשהו״

זהו בית קפה חברתי של מיזם ״נוטעים יחד״ של קק״ל, בהפעלת עמותת ״חוות רימון״, שבו עובדים בני ובנות נוער שמתמודדים עם אתגרים - כאלה שלא פעם מצאו את עצמם מחוץ למסגרות הרגילות. לצד העבודה עצמה, הם מקבלים כאן ליווי, מסגרת ובעיקר תחושת שייכות ומשמעות.
עבור רועי, החיבור הגיע דרך האפייה. ״אני אופה לחמים״, הוא אומר, כמעט בגאווה. ״בבית המטבח היה די שטח אסור״.

אבל אם שואלים אותו מה הדבר הכי גדול שהוא קיבל מהמקום, התשובה פשוטה בהרבה. ״לעשות משהו״, הוא אומר. ״לקום בבוקר למשהו״, ומוסיף ״קפה רימונה בשבילי זה משפחה. אני מגיע, רואה מי פה, מדברים, עובדים ביחד. יש פה אנשים שאכפת להם. ממני ומאחרים״.

יונתן כרמי, מנהל הקפה, שעובד בעמותה כמעט מהיום הראשון, אומר שרועי הוא בדיוק מסוג האנשים שממחישים למה המקום הזה קיים.

״יש בו הרבה צניעות״, הוא אומר. ״הוא הגיע אחרי תקופה מורכבת, אבל הכל יום בוחר מחדש להגיע ולעשות. הרבה פעמים כשקשה, קל להתכנס - ורועי בוחר שוב ושוב לא להישאר שם. יש לנו הרבה מאוד פניות מתחילת המלחמה״, מוסיף יונתן. ״בני הנוער שלנו חיים ממשבר למשבר כבר משנת 2020 והצורך במסגרות אחרות רק הולך וגדל״.

עמותת ״חוות רימון״ הוקמה בשנת 2020 ומפעילה חוות חקלאיות-טיפוליות ברחבי הנגב ומסגרות לבני ובנות נוער. מאז פרוץ המלחמה הרחיבה את פעילותה, וכיום היא מפעילה עשרות תוכניות עבור בני נוער, לוחמים, משפחות מהנגב המערבי ואנשי טיפול.

בימים אלה פועלת העמותה להקמת שתי חוות חקלאיות־טיפוליות חדשות בנחל עוז ובחולית עבור קהילות העוטף שנפגעו באירועי 7 באוקטובר, בהשקעה כוללת של כ-30 מיליון שקלים.

החוות, שיוקמו בשיתוף הקיבוצים והמועצות האזוריות שער הנגב ואשכול, צפויות לשמש מרכזים אזוריים לטיפול, שיקום וחוסן - ולשלב בין טיפול רגשי, חקלאות בת-קיימא ופעילות קהילתית. לטובת הקמת הפרויקט פתחה העמותה בקמפיין גיוס המונים נרחב.

רס״ן במיל׳ ניר אמיתי, מנכ״ל ומייסד עמותת ״חוות רימון״: ״שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר, השיקום של קהילות העוטף עדיין רחוק מלהסתיים, וגם אנחנו עוד לא סיימנו את העבודה. אני מזמין את הציבור להיות שותף שלנו במשימה הלאומית החשובה הזו״.

רועי, מצדו, מסתכל על מגש הלחמים שיצא עכשיו מהתנור. ״אם הייתי פוגש מישהו במצב שהייתי בו״, הוא חושב, ״הייתי אומר לו לא לוותר. לעשות משהו עם החיים. זה אפשרי״.