"הצפון הפך לעוטף עזה החדש, זו רולטה רוסית": החיים ב"הפסקת האש"

מראש הנקרה בגליל המערבי, דרך אביבים ויראון בגליל העליון ועד קריית שמונה ומטולה באצבע הגליל, בחודשים האחרונים וביתר שאת מאז נכנסה לתוקפה "הפסקת האש" עם לבנון וחיזבאללה, תושבי קו העימות מרגישים שהם חיים בשדה קרב, שבו לא ניתן לדעת מה יקרה אם יוציאו ראש החוצה.

"מלחמת הפסקת האש", כך מכנים זאת התושבים. הילדים הקטנים כבר יודעים לזהות אם מדובר ברחפן נפץ או בכטב"ם שנפל, או בכלל בעוד מיירט שיצא לעבר מטרה אווירית. את המצב של חמש אזעקות ביום הם כבר מרגישים שהמדינה נרמלה. הם מתריעים כי קו העימות הופך להיות "עוטף עזה גרסת 2026", ומציאות זו הם דורשים מהדרג המדיני והצבאי למנוע. הם אומרים בקול ברור: "זה הבית שלנו, ולא נזוז מכאן".

"הצפון הפך לעוטף עזה החדש"

עמרי סופר, תושב קיבוץ משגב עם זה 13 שנה, נשוי לעדי ואבא לשקד בן 11 וליעלי בת 7. משפחתו סיימה לבנות את ביתם בשמחת תורה 2022. בשמונה באוקטובר עזבו אשתו והילדים את הקיבוץ, ועמרי נשאר כחלק מכיתת הכוננות. אשתו והילדים חזרו רק במרץ 2025, והיום הם מתמודדים עם רעש של רחפני נפץ ופיצוצים כמעט באופן שעתי.

היומיום בקיבוץ, ששוכן ממש על הגבול הלבנוני, הפך ל"מלחמת הפסקת האש". לדבריו, בכל שלב יש חשש. הרחפנים הקטלניים, בניגוד לכטב"מים, מגיעים ללא התראה. "לפני יומיים (שני) הבן שלי הלך בשביל ליד הבית וראה רחפן מתאבד עובר שלושה מטרים מעליו", הוא מספר על המציאות הבלתי נסבלת. שקד גם איתר בחצר הבית סיב של אחד הרחפנים, שכנראה יורט מעל הקיבוץ או התפוצץ לא רחוק מביתם.

חגיגות השבועות בקיבוץ היו מאתגרות: "ביום שישי חגגנו שבועות. באמצע החג התחילו רחפני נפץ וכנראה אחד מהם נפל. נאלצנו להעביר הכול במהירות לחדר האוכל והמשכנו לחגוג בפנים, זה היה אחד החגים המרגשים שידענו".

למרות המצב, עמרי מדגיש את הכוח של הקהילה ובאותה נשימה מתריע על הסכנה: "אנחנו 280 איש, כולם מכירים את כולם. הביחד הזה מחזיק אותנו. אבל אנחנו מרגישים שהצפון הפך לעוטף עזה החדש, נרמול של אזעקות, רחפנים ופיצוצים, בזמן שהמדינה ממשיכה כאילו הכול בסדר".

לדבריו, הפתרון בלבנון חייב להיות ברור ומיידי: "צריך להרחיק את האיום, לא למרוח זמן. לא יכול להיות שהחיים שלנו יהיו תלויים בהחלטות של חיזבאללה. מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות ולתת לנו ביטחון אמיתי". עמרי מבהיר: "זה הבית שלנו. אין לנו מקום אחר".

>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<

>>מונדיאל 2026: לוח משחקים, תקצירים, שידורים וטבלאות<<

"אסור לנרמל את זה"

שיר ברזילי, תושבת ראש הנקרה, נולדה וגדלה במקום. משפחתה נמנית עם הראשונות שהתיישבו כאן. היא נשואה לגיל ואמא לשלושה ילדים, בני שש, שבע ושנה. בשבועיים האחרונים היא מנסה לשמור על שגרת הילדים, למרות המציאות הבלתי נסבלת.

"מהרגע שהוכרזה הפסקת האש היו שבועיים של תחושת הקלה יחסית, אבל כולם ידעו שזה לא באמת נגמר", היא מספרת. "ואז, בשבועיים האחרונים, זה הפך להיות אינטנסיבי מאוד. אזעקות, רחפנים שמתפוצצים באזור, אין שגרה. כל יום ההנחיות משתנות, פעם סוגרים את הגן, פעם אין הסעה. הילדים לא יכולים להסתובב לבד כמו פעם. אנחנו כל הזמן צמודים אליהם, חושבים פעמיים לפני כל הליכה רגלית".

גם ההסעות לבית הספר ולגן הפכו למשימה מורכבת. "הורים מתאמים ביניהם מי מוריד ומי מחזיר. ביום הראשון לא שלחתי את הבכור, אבל בסוף הבנתי שאין ברירה, הילד צריך שגרה. הקטנים בגן, ולפעמים כשמורידים אותם עוברים מעלינו מיירטים. הילד בן שש כבר יודע להתכווץ, לזהות 'זה מיירט' ולהמשיך".

ברזילי מרגישה שהתושבים בצפון מופקרים. "אנחנו חיים בקו הגבול, כמו מגן של המדינה, אבל זה לא נראה משמעותי לאף אחד. לפני שלושה ימים (שני) היה כאן אחר צהריים קשה עם אזעקות ושריפה בהר. ירדנו לממ"ד, והחדשות דיברו על 'הכניסה ללבנון'. בבוקר כלום לא השתנה. פותחים מהדורות חדשות ומדברים על טראמפ ועל איראן, אבל מה שקורה פה, כמעט לא".

היא חוששת שקו העימות הופך ל"עוטף עזה החדש". "אי אפשר לנרמל את זה. זו רולטה רוסית. כל פעם שאני שולחת את הילדים מהבית אני מתפללת. צריך לעשות משהו בלבנון. אי אפשר להשאיר את החיים שלנו לגורל ככה. אנחנו לא נשרוד את זה".

שיר מבקשת לשלוח חיזוק לכוחותינו: "אני מוסרת תודה לחיילים, בסדיר, בקבע ובמילואים שבאמת עושים כל שביכולתם לאפשר לנו לחיות פה. הם עושים את המקסימום במה שמאפשרים להם".

דורשים מעשים: "הממשלה לא למדה כלום מ-7.10"

ניסן זאבי, דור שלישי בגליל העליון וחבר קיבוץ כפר גלעדי, הוא ממייסדי תנועת "הביתה.חוזרים לגליל" ולובי 1701, ארגון התושבים שפועל לשינוי המציאות הביטחונית בצפון. לדבריו, המצב כיום בקו העימות הוא הקשה ביותר מאז הטבח.

"אנחנו נמצאים בסיטואציה הכי בעייתית מאז השביעי באוקטובר", אומר זאבי. "המדינה משווקת הפסקת אש, ואנחנו חיים כאן מלחמה של ממש, אזעקות יומיומיות, כטב"מים ורחפנים שחוצים את הגבול. הכלכלה קורסת, הקהילה מתפרקת, והפיצויים עדיין לא הגיעו".

הוא מספר שבניו, בני 7 ו-10, נכנסים פעמיים-שלוש ביום מתחת לשולחנות או רצים למרחבים המוגנים. לפני יומיים בוטלו הלימודים בבית הספר, והילדים עברו ללמידה מרחוק בזום.

"אנחנו עוברים עוטפיזציה על מלא", הוא אומר בכאב, "קו העימות הפך לעוטף עזה החדש. הממשלה לא למדה כלום מה-7 באוקטובר". ניסן מבקר בחריפות את ראש הממשלה נתניהו ואומר כי הוא העניק את המנדט לניהול הצפון לידיים של ארה"ב: "הדבר האחרון שמעניין את טראמפ הוא הילדים שלי. נתניהו צריך להכריע מה יותר חשוב, ילדי קו העימות או האינטרסים מול ארה"ב".

לשאלה מה צריך לעשות בלבנון, זאבי משיב: "על כל רחפן, בניין נופל בביירות, לצד לחץ דיפלומטי בינלאומי להוציא את חיזבאללה מחוץ לחוק בלבנון. לא לפרק אותו מנשק, זה בלתי אפשרי, אלא להוציא את הארגון עצמו אל מחוץ לחוק. אי אפשר לנהל מו"מ עם ממשלת לבנון שחמישה משריה הם אנשי חיזבאללה".

למרות הכול, ניסן מדגיש: "אנחנו לא עוזבים. זה הבית שלנו, דור רביעי. אנחנו נלחם עליו, עם המדינה או בלעדיה. אבל אנחנו דורשים את מה שמגיע לנו: ביטחון, חינוך ובריאות".

למידה בצל פיצוצים

מאיה פלד, סטודנטית שנה א' לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-חי, מתגוררת בקריית שמונה. "החודשים האחרונים היו מטורפים", היא מספרת. "המלחמה תפסה אותנו באמצע תקופת המבחנים. אני גרה בקריית שמונה, אבל אין לי ממ"ד בבניין, רוב הבניינים כאן ישנים. יש מקלט למטה, אבל אין סיכוי להגיע אליו בזמן. אז חזרתי להורים במרכז, שם יש ממ"ד".

עכשיו, אחרי כמה חודשים במרכז, היא חזרה לצפון. "היו לנו רק שבועיים-שלושה של למידה פרונטלית, אבל זה היה הזוי. ביום שני הייתה נפילה במטולה, וחצי שעה אחר כך כבר היינו צריכים להיות בשיעור אנגלית. אזעקות ביום, אזעקות בלילה. לפעמים יש רק חמש שניות מהאזעקה עד הבום. באוניברסיטה היו אזעקות, והפחד גדול. הרבה סטודנטים עברו לזום, כל אחד עושה את החשבון שלו".

על תחושת ההפקרה היא לא מהססת: "אני מרגישה שאנחנו שקופים. כאילו הצפון לא קיים. מבוגרים כאן אפילו לא מנסים להגיע לממ"ד, כי הם יודעים שאין להם סיכוי. זה מצב בלתי נסבל. צריך לפנות יישובים אם אין מיגון אמיתי".

לשאלה מה צריך לעשות בלבנון היא עונה בתקיפות: "צריך לשים לזה סוף. לדאוג לביטחון התושבים, לשקם את העסקים, את הבתים, את החינוך. קריית שמונה היא עיר מדהימה והאנשים כאן כמו משפחה. למרות הכול, אני אסיים את התואר בתל-חי. זו אוניברסיטה מדהימה".