חרב הפיפיות של נתניהו: האישום נגד אוריך מחדד את הנורמה בלשכת רה"מ

יש משהו אירוני, גרוטסקי, כמעט פארודי, בעובדה שראש ממשלת השבעה באוקטובר, מי שבמקרה הטוב קרץ לציבור נאמניו את קריצת תיאוריית הבגידה מבפנים, בכדי להתנער מאחריותו לשואה שהתחוללה על אדמתנו (כאשר לצדו יועצו החשוב ביותר - יונתן אוריך), והצליח להפוך את התיאורייה המופרעת לנחלת המיינסטרים הליכודי; ובכן, כמה אירוני, שמי שמואשם בעבירות חמורות במיוחד, שקרובות בהרבה למושג ״בגידה״ מאשר ההזיות של טלי גוטליב והחבורה, הוא זה שקרוב לוודאי היה המאסטר מיינד מאחורי המהלך המחריד של האשמת מערכת הביטחון (כולה!) בבגידה.

לפני מספר שבועות שוחחתי עם איש מוסד בכיר מאד בדימוס, והוא אמר לי בפשטות: ״מה שקאטאר עשתה בלשכת ראש הממשלה, נקרא גיוס ׳סוכני השפעה׳, וזו פעולה שאנחנו במוסד מבצעים במדינות אוייב רבות. זו פעולה מאד שכיחה בעולם הביון, ואין שום דרך לראות את פרשת קאטאר-גייט אלא כהפעלה של סוכני השפעה בלשכת ראש הממשלה, ועוד בזמן מלחמה״. "אגב", הוא הוסיף, "המושג ׳סוכן משוטה׳ נוגע לסוכן שלא מבין שמפעילים אותו כסוכן; אבל אי הידיעה שהופעלת על ידי ממשלה זרה כדי לקדם את האינטרסים שלה, לא משנה את העובדה שהיא הפעילה אותך ושהיית סוכן בשירות האוייב דה-פקטו".

אבל אנחנו בענייני ההדלפה ל״בילד״ - שהיא חמורה לא פחות. הדלפה מכוונת, של מסמכים מסווגים, לכלי תקשורת זר, תוך פגיעה (לפי כתב האישום) בבטחון המדינה, לטובת קידום רווח פוליטי. ושוב - הכל פוליטי שם בלשכה. אך ורק פוליטי.

אני מאחל, מכל הלב, לאוריך לצאת זכאי מחמת חוסר אשמה ועורבא פרח מכתב האישום הזה; באמת. אבל לציניות מוכרח שיהיה לפחות איזה גבול. אחרי הכל, איך אפשר שיד אחת, בגלוי ובקול רם, מאשימה את צה״ל ואת השב״כ בשיתוף פעולה עם האוייב, והיד השניה, של אותו גוף, מגלגלת עיניה לשמים כאשר עולה הטענה, שעליה אין עוררין, שבכיר מאד מאד בקודש הקודשים של מדינת ישראל הדליף מסמך מסווג לכלי תקשורת, וכל זה בזמן שראש הממשלה משתולל על ההדלפות מהקבינט בזמן מלחמה וטוען שהן-הן פוגעות בביטחון המדינה. יד אחת מדליפה, ויד שניה משתוללת שהדלפות פוגעות בבטחון המדינה. קלאסיקה, לא?

מהלך פוליטי מחושב

הראציונל הפנימי של המהלך הפוליטי - והוא אך ורק פוליטי - לחרחר את תיאוריית הבגידה, ולהשתומם במקביל: ״מה בגידה בשיתוף פעולה עם מדינת אוייב, או בהדלפה של חומר סודי לכלי תקשורת זר?״ הראציונל הזה מעיד על התפרקות מוחלטת מהגינות ויושרה, ועל הדרך גם מאחריות לבטחון ישראל ולפגיעה בו. חרב הפיפיות המשונה הזו דוקרת, משני צדדיה את מחנה הטוענים לאחריות של נתניהו לשבעה באוקטובר - וממשיכה בהפעלת מנגנון הימין (של נתניהו ובן-גביר וסמוטריץ׳; אבל בעיקר ציבור נאמניו של רוה״מ) הקלאסי: ״השמאל וקפלן״ אשמים בבגידה, בסרבנות ובקידום השבעה באוקטובר; ואז: ״השמאל וקפלן״ אשמים ברדיפת ראש הממשלה, כדי להפילו, גם כאשר עוזרו החשוב ביותר קיבל כסף ממדינת אוייב כדי להעניק לה שירותים והדליף מסמכים סודיים.

זו שיטת הפעולה אשר שוכללה כאן לאורך שנים - תקיפה והאשמה באשמות הכי קיצוניות ומופרעות, והתעלמות מעובדות קיצוניות ומופרעות, רק מכיוון שהן נתפסות כניסיון להזיק לאבי המחנה. זה לא משהו חדש, כמובן, אבל בכל פעם מחדש, ניצב אדם מול ראציונל השיח הזה, פעור פה, שמוט לסת, ומתקשה להבין איך יכול להיות שכל אמת היא אמת לשעתה, וכל עיקרון הוא רק לפי צורכו, וכל אמירה ניתן להפוך על פיה, תוך טפטוף דמעות תנין מתקרבנות.

קשה לדעת כיצד יסתיים הסיפור הזה, אבל בלי קשר לתוצאותיו - העובדה שבישראל אין אדם אחד הגון שמסוגל לומר ״לפעמים סיגר הוא באמת סיגר; כי, בכל זאת, מדובר בסיגר״, מעידה על התהום המחריד שבתוכו אנו שקועים, נעדרי סיכוי של ממש להיחלץ ממנו. בטח לא כל עוד מר נתניהו מנהל בפועל את השיח הישראלי ומתעלה לדרגות גזלייטינג ספרותיות כמעט.