שתי מגמות הפוכות בתוך החברה החרדית בלטו בימים האחרונים. הראשונה - עלייה ושינוי באופי ההתנגדות לגיוס לצה"ל. השנייה - עלייה במספר המתגייסים מקרב המגזר בכלל, ולמסלולים הקרביים בפרט.
נתחיל בהתנגדות: בימים האחרונים אנו עדים לשינוי מהותי באופייה. ראשית, רואים הרבה פחות חסימות כבישים וצמתים - וזה שינוי מבורך. מעולם לא היה ברור כיצד העובדה שמאות אנשים עומדים בפקקים ומקללים את המפגינים בליבם מסייעת לקידום הרעיון.
אבל זה כנראה הדבר היחיד החיובי בשינוי שחל באופי ההתנגדות לגיוס. מהכביש, שהיה כללי מדי, עברו המפגינים לאישי - ואפילו לאישי מדי. ההתנכלות וההפחדה האישית של מפקד מערך האבטחה של כלא 10 ראויות לכל גינוי. לא רק שרוב החרדים אינם מתגייסים - כעת גם ממררים את חייו של איש קבע במדים? באיזו זכות?
זאת ועוד, מושא ההפגנה כלל אינו הגורם שאחראי על מעצר העריקים. מעבר לצער שנגרם לאותו איש קבע ולהעמקת התהום בין הציבור החרדי לבין שאר החברה הישראלית - הצעד הזה לא השיג דבר.
בתקרית אחרת, במקום אחר, נראה שוטר מתרפס מול קבוצת חרדים שהגיעה לעזרת חברם שנעצר על ידו. השוטר נראה מפוחד, עד כדי מבוכה. כך לא אוכפים חוק. ייתכן שקמפיין ההפחדה אכן משחק תפקיד ומסייע ליצירת אפקט ההרתעה והאימה.
להצדיע למתגייסים החרדים
מנגד, 537 חרדים התגייסו ביומיים האחרונים - ויש להצדיע להם. נכון, לכאורה הם רק ממלאים את חובתם ומצייתים לחוק, אך כולנו מודעים לקשיים הרבים שעומדים בפני צעירים חרדים המבקשים להתגייס. מי שבוחרים לעשות זאת למרות הקושי ראויים להערכה.
נכון, המספר הזה עדיין רחוק מלענות על צורכי הצבא, אך העובדה שהוא גדל בהדרגה - מעודדת. כן ירבו.
ברור לכולם שהמצב הנוכחי לא יוכל להימשך כפי שהוא. כל שנותר הוא לראות באיזו דרך תבחר החברה החרדית לעבור את תהליך השינוי. החרדים יכולים לבחור להמשיך במגמה הנוכחית, ובכך להפוך לפחות ופחות לגיטימיים בעיני הציבור הכללי - שיחוש כלפיהם בוז, כעס, פחד וריחוק. מנגד, הם יכולים לבחור בדרך אחרת. הכדור נמצא בידיים שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו