בימין כבר לא מחכים לסיפוח: כך נבנית הריבונות ביהודה ושומרון צעד אחר צעד

בשנים האחרונות חל שינוי עמוק בדרך שבה חלקים גדולים בימין ובהתיישבות מסתכלים על שאלת הריבונות ביהודה ושומרון. אם בעבר הדיבור היה על מהלך חד וברור של סיפוח והחלת ריבונות רשמית בהחלטת ממשלה אחת, כיום יותר ויותר גורמים במחנה הזה מבינים שהמציאות המדינית והבינלאומית אינה מאפשרת מהלך כזה בעתיד הקרוב.

במקום זאת, התגבשה תפיסה אחרת לחלוטין: לא לחכות לרגע אחד גדול שבו תוכרז ריבונות, אלא לבנות אותה בפועל, צעד אחר צעד, דרך יצירת מציאות חדשה בשטח.

האירוע שהתקיים היום בהר עיבל ממחיש היטב את השינוי הזה. כ-600 תלמידי ישיבות ואולפנות בני עקיבא הגיעו למזבח יהושע לטקס סיום מגמת “מחשבת ישראל ציונות דתית”. על הבמה עמדו שר המורשת עמיחי אליהו, שרת ההתיישבות אורית סטרוק, ראש מועצת שומרון יוסי דגן ומנכ״ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא אלחנן גלט.

אלא שמבחינת אנשי ההתיישבות, הסיפור המרכזי של האירוע כלל לא היה הטקס החינוכי. לראשונה הוצב במקום שלט הכוונה רשמי בעברית למזבח יהושע, אתר ארכיאולוגי הנמצא בשטח B. לכאורה מדובר בפרט טכני ושולי, אך בהתיישבות רואים בכך צעד בעל משמעות עמוקה הרבה יותר: פעולה אזרחית ישראלית רשמית בלב שטח שבמשך שנים נחשב מחוץ לאחריות האזרחית הישירה של מדינת ישראל.

המהלך התאפשר בעקבות החלטת קבינט שאפשרה לבצע פעולות אזרחיות ישראליות בשטחי B כאשר מדובר בהגנה על אתרי מורשת וארכיאולוגיה. מבחינת ראשי ההתיישבות, עצם העובדה שמועצה אזורית ישראלית פועלת באופן רשמי בשטח כזה היא כבר שינוי תפיסתי.

מזבח יהושע עצמו הפך בשנים האחרונות לאחד הסמלים המרכזיים של המאבק הזה. לאחר שלפני כחמש שנים השתמשה הרשות הפלסטינית באבנים מאזור האתר לצורך סלילת כביש, בימין ראו בכך ניסיון למחוק היסטוריה יהודית ולפגוע באחד האתרים המזוהים ביותר עם כניסת עם ישראל לארץ.

מאז הפך האתר למוקד פעילות קבוע של מועצת שומרון, ארגוני ימין ושרים בממשלה. במקביל לקידום סיורים ותוכניות לימוד במקום, מוקם גם יישוב סמוך לאזור, וכעת גם הוצב בו לראשונה שלט רשמי בעברית.

שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק אמרה בטקס כי “התיישבות ומורשת הולכים יחד. למעשה פיתוח אתרי המורשת מגלה שאנחנו מתיישבים באותם מקומות בהם ישבו ופעלו אבותינו, ומנהלים איתם שיח בין דורי, היסטורי, שיח של בני עם אחד, שמושיטים אלה לאלה יד אוהבת שצולחת אלפי שנים. המורשת היא השורשים העמוקים של ההתיישבות, וההתיישבות היא שמאפשרת את חשיפת המורשת ושימורה”.

שר המורשת עמיחי אליהו אמר בטקס: “הרשות הפלסטינית חשבה שאם היא תטחן את האבנים של מזבח יהושע, היא תמחק את ההיסטוריה. אבל הנה העם היהודי חוזר למקום שבו עמד לפני 3,300 שנה, והפעם בתור בעלי הבית”.

גם ראש מועצת שומרון יוסי דגן השתמש במונחים ברורים של ריבונות: “מועצת שומרון תמשיך לפעול בנחישות כדי לשמור על מזבח יהושע ועל כל נכסי המורשת הלאומיים, מתוך אמירה ברורה של נוכחות וריבונות בשטח”.

אלא שהאירוע בהר עיבל הוא רק חלק קטן מתהליך רחב בהרבה. באותו זמן קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון נוסף בהצעת החוק להקמת “רשות מורשת יהודה, שומרון ועזה”. החוק, שמקודם על ידי ח״כ עמית הלוי ובתמיכת יו״ר הוועדה ח״כ צבי סוכות, מבקש להעביר לראשונה אחריות ישירה של מדינת ישראל על תחום העתיקות והמורשת ביהודה ושומרון ובעזה.

כיום מנוהל התחום דרך קמ״ט ארכיאולוגיה במינהל האזרחי ובמסגרת צבאית. החוק החדש מבקש להקים גוף ישראלי אזרחי בעל סמכויות רחבות שיפעל בשטחי יהודה ושומרון ועזה. גם כאן, המשמעות ברורה לכולם.

מתנגדי החוק מגדירים אותו “סיפוח זוחל” וטוענים כי מדובר במהלך בעל השלכות מדיניות ובינלאומיות דרמטיות. במערכת הביטחון, במשרד החוץ ובמערכת המשפט נשמעו הסתייגויות ברורות מהמהלך.

אלא שבימין כבר כמעט לא מנסים להסתיר את הכיוון. יו״ר ועדת החינוך ח״כ צבי סוכות אמר השבוע בפשטות: “הכנסת היא הריבון ואנחנו מקדמים את החוק בוועדה”. האמירה הזאת משקפת היטב את השינוי שעובר על חלקים גדולים בימין ובהתיישבות. אם בעבר החלום היה סיפוח רשמי ביום אחד, כיום התפיסה היא שהריבונות תיבנה דרך המציאות עצמה.

אותו שינוי תפיסתי בא לידי ביטוי גם ביחס להסכמי אוסלו. בימין ובהתיישבות גוברת בשנים האחרונות הדרישה לפרק בפועל חלקים מההסכמים, אך גם כאן מרבית הגורמים מבינים שלא מדובר במהלך שיתרחש ביום אחד.

מבחינתם, הדרך לשם אינה עוברת דרך הכרזה דרמטית על ביטול אוסלו או פירוק הרשות הפלסטינית, אלא דרך שינוי הדרגתי של המציאות בשטח: הרחבת הפעילות הישראלית בשטחי B, הגדלת האחריות הביטחונית של צה״ל באזורים שבהם פעלה הרשות הפלסטינית, והרחבת הנוכחות האזרחית הישראלית במקומות שבעבר נחשבו מחוץ לתחום.

לפי גורמים בהתיישבות, אחת השאיפות העתידיות היא הקמת חוות וגרעיני התיישבות גם בנקודות מסוימות בשטחי B, במקומות שבהם מערכת הביטחון תראה צורך ביצירת נוכחות ישראלית קבועה. מבחינתם, ככל שצה״ל יקבל יותר אחריות ביטחונית בשטחי יהודה ושומרון והרשות הפלסטינית תאבד עוד ועוד תחומי שליטה בפועל, כך ילכו הסכמי אוסלו ויתרוקנו מתוכן.

בתוך התהליך הזה מפעל החוות הפך בשנים האחרונות לאחד הכלים המרכזיים של ההתיישבות. עוד ועוד חוות חקלאיות מוקמות ברחבי יהודה ושומרון במטרה ליצור רצף שליטה ישראלי בשטח. אם בעבר החוות נחשבו למפעל שנוי במחלוקת גם בתוך המערכת הפוליטית והביטחונית, כיום הן זוכות ליותר ויותר לגיטימציה ותמיכה.

גורמים בכירים בקואליציה מספרים כי גם בשיחות סגורות חברי אופוזיציה כמו גדי איזנקוט ובני גנץ הביעו הבנה ותמיכה בחשיבות הביטחונית של מפעל החוות. גם בצה״ל מזהים יותר ויותר את היתרון המבצעי שיוצרת הנוכחות הקבועה של החוות במרחב, בעיקר בזיהוי תנועות חריגות, שליטה על שטחים פתוחים ויצירת אחיזה ישראלית רציפה.

כיום החוות מוקמות על אדמות מדינה בלבד, אך בהתיישבות כבר יש מי שחולמים על השלב הבא: הקמת חוות גם באזורים מסוימים בשטחי B, כחלק מאותה תפיסה של יצירת נוכחות ישראלית רציפה במרחב.

מבחינת חלקים גדולים בהתיישבות, התהליך הזה אמור בסופו של דבר להוביל לכך שהרשות הפלסטינית תאבד בהדרגה עוד ועוד תחומי שליטה וסמכות, עד שתתפורר בפועל גם בלי מהלך רשמי שיבטל אותה.

במערכת המשפט, במשרד החוץ ובשמאל מזהירים כי מדובר ב“סיפוח זוחל”, שנועד להפוך את יהודה ושומרון לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל גם בלי הכרזה רשמית.

אבל מבחינת חלקים גדולים בימין זו בדיוק המטרה. עוד חווה. עוד כביש. עוד חוק. עוד גוף אזרחי. עוד פעילות ישראלית בשטחי B. הם מבינים היטב שגם אם העולם לא יקבל מחר בבוקר הכרזה רשמית על סיפוח יהודה ושומרון, הרבה יותר קשה לפרק מציאות שכבר נבנתה בפועל בשטח.

ואולי זו בדיוק הנקודה. מבחינת חלקים גדולים בימין ובהתיישבות, הריבונות כבר לא נתפסת כרגע חד-פעמי של הכרזה חגיגית. מבחינתם, היא כבר נבנית בשטח.