מדור לדור: הזוג שהשיב לגבעות השומרון נוכחות יהודית לאחר אלפי שנים

באל נווה שעל הגבעה היפה בצפון השומרון גרים בת־אל ונדב שוורץ עם שלושת ילדיהם: דבש (6), ארז (3), ונטע בת השנה וחצי, ועם 200 ראשי צאן.

לפני שהגיעו לנקודה, היתה השתלטות זוחלת ומתוכננת של ערביי האזור בניסיון לחבר את הכפרים יעבד וכפין זה לזה וכך לנתק את הגישה למבוא דותן ולחרמש. החווה עצרה את המגמה, וכיום ניתן לראות בגבעות נוכחות יהודית שלא היתה בהן אלפי שנים.

ההורים של בת־אל ייסדו את קרני שומרון, הוריו של נדב את דולב. הם רואים את עצמם כממשיכי דרכם, ולדבריהם החוות הן משימת הדור הזה. החווה קרויה על שם אחיין של בת־אל שנפטר ממוות בעריסה. העלייה לגבעה היתה ביום האזכרה.

לאל נווה הגיעו לפני שלוש שנים, כשהחוות עברו מלהיות רעיון של בודדים לתופעה של ממש.

היום התופעה הזאת משנה את המציאות בפועל ומגינה על שטחים ענקיים מהשתלטות פלסטינית. היא זו המאפשרת ומעודדת טיולים במרחב ופותחת את הגבעות של יהודה ושומרון לציבור שעד כה העדיף להישאר בביטחון של גבולות היישובים.

שש שעות בשטח עם הכבשים

את הבקרים הם מתחילים ברעייה. נדב לוקח את הכבשים למרחבים שעליהם צריך לשמור מפלישות. הוא יסתובב בשטח שש שעות, וכל פעם יכסה עוד חלק מתוך 4,000 הדונם שהוחכרו למקום על ידי המינהל האזרחי.

דבש לומדת בטל מנשה בכיתה א', וארז בגן הסמוך. אין לה שכנות בגילה בחווה, וכל מפגש עם חברות מצריך הסעה מיוחדת של ההורים. "ביום ההולדת של דבש הזמנו את החברות, והיו הורים שפחדו להגיע", מספרת בת־אל.

"כשהן הגיעו, הכל היה להן שונה כל כך! הן שאלו אותה 'רגע, אבל איפה את גרה? יש כאן ריח של חיות'. הבית שלנו הוא משאית - וגם זה היה להן מוזר, אבל דבש נולדה לתוך זה, אז בשבילה זה טבעי".

בת־אל מספרת על הבדלים עמוקים יותר בין דבש לחברות בנות גילה. "למשל, כשהיא רוצה משהו היא לא אומרת 'בוא נקנה', אלא 'בואו נבנה'. או יום אחד נסענו יחד וראינו משהו שבור. אז דבש אמרה לנדב - 'אבא, אתה יכול לעזור להם לתקן את זה'. כלומר, כל מה שצריך לעשות - עושים, זה כבר טבוע באופי שלה".

בעוד דבש וארז במסגרות חינוכיות, נטע הקטנה גדלה עדיין בחווה.

"היא מאוד אוהבת את הטלאים הקטנים, היא רוצה להאכיל אותם בבקבוק או לרוץ ולשחק איתם. דבש קצת יותר גדולה, אז זה פחות מעניין אותה, היא יותר בקטע של איפור ובגדים. היא יכולה לעמוד שעות מול המראה ולשיר לעצמה שירים", מספרת בת־אל, ובכך מוכיחה שלא משנה איפה ילדה תגדל - לא מדובר בהסללה. 

לצד המשפחה בחווה גרות גם שלוש בנות שירות שעוזרות בכל. כשאני שואלת את בת־אל מה האתגרים של חיים בחווה, היא חושבת זמן רב: "בעיקר הפרטיות והגבולות, במיוחד כשהמשפחה גדלה ויש עוד ילדים. בחווה חיים מתנדבים וכל הזמן באים מבקרים וחיילים, אז אין פרטיות, במיוחד שאנחנו גרים במשאית ואין לנו את הסלון או את המטבח שלנו. זה מאתגר לפעמים. החיים שלנו מאוד פומביים עם כולם.

"וקיים דבר נוסף: אני צריכה להיות בתפקיד כל הזמן. גם כשאני עם המשפחה שלי, אני בתפקיד בעלת החווה. גם עם הילדים, נניח הם חזרו מבית הספר והגן וצריכים תשומת לב אחד על אחד, או כשהם בוכים - אין את הלוקסוס של לחתוך. אין את ההפרדה בין התפקיד שלנו לחיים הפרטיים שלנו. אם הייתי חקלאית במושב, היתה לי העבודה - והיה לי הבית, שם אני עם הילדים, החברים והמשפחה".

ומה עם יציאות להתאוורר?

"יצא לנו לנסוע. בסופ"ש האחרון רצינו לנסוע להורים, אבל לא מצאנו מתנדבים שיחליפו אותנו. בדרך כלל זה מתאפשר בזכות אנשים שמכירים את החווה ומאפשרים לנו לצאת".