לא רק הלוחמים: "פה שאלו גם אותי מה את צריכה"

ב־7 באוקטובר ובחודשים שאחריו נפצעו אלפי חיילים ואזרחים. מאחורי כל שם כזה עומדת משפחה שלמה שנכנסה ברגע למסע שיקום, שלא דומה לשום דבר שהכירה קודם. זהו שיקום רפואי אבל גם נפשי, כלכלי וחברתי. וזה גם מסע של נשים, שמצאו עצמן בלילה בתפקיד שלא בחרו. הן הפכו למטפלות, למנהלות משק בית יחידניות בתוך זוגיות ולאימהות, שמחזיקות בית וילדים - ופציעה אחת גדולה שמונחת בסלון. הן עצמן לא הוגדרו כפצועות, אבל חוו פגיעה מתמשכת.

בלב הסיפור הזה ניצב בית החולים השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן", שהפך מאז המלחמה לעוגן עבור משפחות שלמות. זהו בית החולים השיקומי היחיד בארץ, שמעניק מעטפת מלאה לא רק לפצוע אלא גם לאשתו, לילדיו ולעיתים גם להוריו. לא רק חדרי פיזיותרפיה וטיפולים רפואיים אלא מערך רגשי, משפחתי וקהילתי, שמבין כי פציעה היא רעידת אדמה משפחתית.

שיראל, אם לארבעה, עברה מהשומרון לדרום אחרי שבעלה נפצע מירי בלבנון במהלך המלחמה. אחיה נפצע גם הוא באופקים באותו זמן. "זה שינה לנו את החיים ב־180 מעלות", היא אומרת. "בעלי תמיד הרגיש הכי חזק בעולם. פתאום הוא לא מצליח להתגבר על הכאב. זה סדק משהו בזהות שלו ומשפיע על כולנו. אם הוא לא מרגיש גיבור אז הוא נסגר, ואנחנו אוכלים את זה בבית".

אחרי ניתוחים חוזרים, זיהומים וסיבוכים הם הגיעו ל"עדי נגב". "בפעם הראשונה מישהו עצר ושאל אותי לא רק מה הוא צריך אלא מה אני צריכה", היא נזכרת. "זה היה רגע מטלטל. פתאום הבנתי שאני גם בתוך הסיפור הזה. עשו לנו סדנאות, יוגה, טיפולים לילדים. גרנו פה בכפר חודשיים וחצי. הילדים הלכו ברגל לבקר את אבא במחלקה. זה לא הרגיש כמו בית חולים, זה הרגיש כמו בית. זה היה חבל הצלה".

אבישג בוצחק, אם לשישה, שבעלה שחר נפצע באופקים בבוקר 7 באוקטובר, מתארת את השינוי החד. "את הופכת מאמא - לאמא ואבא ביחד. את מטפלת, נהגת, מזכירה רפואית. והוא, שהיה הכי חזק, פתאום צריך עזרה בכל דבר. זה מערער את כל הסדר המשפחתי. את לא מתפנה להרגיש, כי את עסוקה בהישרדות".

לדבריה, ההבנה ששיקום אינו עניין של שבועות אלא של שנים הייתה מכה נוספת. "חשבנו כדור ברגל, ניתוח, חוזרים הביתה. אבל זה לא נגמר. יש כאבים, יש מגבלות, יש התאמות. פה הבינו את זה. הילדים קיבלו טיפול רגשי, אני קיבלתי ליווי. יש מי שמכיר בזה שגם המשפחה נפגעה, זה לא מובן מאליו".

"סרט שרץ מול העיניים"

מור יבלונקה, מורה ואם לילדה קטנה, קיבלה את שיחת הטלפון על פציעתו הקשה של בעלה לירון באמצע ישיבה בבית הספר.

"זה היה סרט שרץ מול העיניים", היא משחזרת. "בתוך דקות את יוצאת מהשגרה ונכנסת לעולם אחר. את מגיעה למיון ורואה אותו מפויח, מורדם, מחובר למכשירים. והוא מחייך ואומר לי 'אל תבכי, הכל בסדר'. ואני מבינה ששום דבר כבר לא בסדר".

מאותו רגע הפכה מור למטפלת במשרה מלאה. "את נהיית גם אמא וגם אבא. את אחראית לטיפולים, לכאבים, למסמכים. שיקום נמשך הרבה אחרי שיוצאים מטיפול נמרץ, וגם המשפחה עוברת שיקום. הבת שלי קיבלה פה טיפול רגשי עם כלבים. פתאום היה לה מקום לדבר. גם לי. יש פה מקום לשים את הכאב, יש מי שמקשיב".

מרגלית בירן, אם לשבעה משלומית שבעוטף עזה, חיפשה את בעלה במשך שעות בין בתי חולים, עד שמצאה אותו במחלקה חדשה בסורוקה. "שלוש וחצי השעות האלה היו הארוכות בחיי", נזכרת מרגלית. "את נוסעת ממקום למקום - לא עונים, לא יודעים. את מתחילה לדמיין את הגרוע מכל. רק בערב מצאתי אותו. מאז החיים נחלקו ללפני ואחרי".

רק חודשים מאוחר יותר פנתה לטיפול בעצמה. "כשהאבק שוקע את פתאום מבינה מה עבר עלייך. פה עשו לנו סדנה משפחתית בעץ. יצירה, שיחה, זמן ביחד. ראיתי את הילדים שלי מחזיקים מקדחה וצוחקים. הבנתי כמה גם אנחנו צריכים שיקום, לא רק הוא".

"אמא? חשתי טכנאית"

הסיפורים האישיים הללו מקבלים חיזוק חד בנתונים. מחקר מקיף, שהובילו ד"ר יפעת פינדלינג ופרופ' קרן דופלט מהמכללה האקדמית אשקלון ופרופ' אילנה שרתוק מאוניברסיטת אוהיו, בחן את חוויית האימהות הראשונית בזמן מלחמה.

המחקר התמקד בנשים שהביאו לעולם את ילדן הראשון בזמן שבני זוגן גויסו לשירות ממושך. 40% מהנשים דיווחו כי הן חוות הורות יחידנית בתוך זוגיות. 75% תיארו תפקוד אוטומטי בלבד ביחס לתינוק. "לא הרגשתי אמא, הרגשתי טכנאית", סיפרה אחת המשתתפות. 45% חיו בפחד יומיומי מהדפיקה בדלת, וכולן דיווחו על סיוטים והפרעות שינה, כמו גם על החשש שלא ייווצר קשר בין האב המגויס לתינוק. המסקנה של ד"ר פילדינגר ברורה: החברה חייבת להבטיח שהאימהות לא יישארו לבד.

כאן בולט המודל של "עדי נגב - נחלת ערן". לצד שיקום פיזי מתקדם מתקיים מערך של ליווי רגשי לנשים, טיפולים לילדים, קבוצות תמיכה, כלבנות טיפולית, הידרותרפיה ופעילויות קהילתיות. זו אינה תוספת שולית, אלא תפיסה מערכתית.